עושה כביסה

כלל ברזל בקהילות פולין קובע - כביסה מלוכלכת לא כדאי לכבס בחוץ. רויטל ויטלזון יעקבס בדקה ומצאה: כדאי, בטח שכדאי

רויטל ויטלזון יעקבס | 21/3/2007 12:04

הטור הקודם, על חבלי הכניסה להריון, הביא לסוגים שונים של תגובות. אחת החביבות עליי הייתה הביקורת לפיה "יש נושאים שיפה שיישארו בין בני הזוג. לדבר על החוויות האלו עם אחרים הורס את האינטימיות". הטיעון הזה לא עושה עלי הרבה רושם, מכיוון שאני זוכרת את הפעם הראשונה בה "כיבסתי בחוץ", ועד כמה שזה עשה לביתי רק טוב. הייתה זו הפעם הראשונה בה גיליתי שלכל זוג יש כיסא בלגן.

בכל חדר שינה יש כיסא/שידה/הליכון מהחוברת של ויזה, שבניגוד למטרתו הראשונית, הפכו תוך 70 שניות של נישואין למזבלה של הבית. חוזרים מהעבודה, מניחים שם את הדברים.חוזרים מקניות, מניחים שם את השקיות. בכיסא הזה תוכלו למצוא אוצרות קסומים כמו ציצית שמחכה שנים להתרחשות הנס המכונה "כביסה ידנית", גרביים אלמנות שבטוחות שיום אחד עוד ישוב אהובן ממצולות סל הכביסה, וכמובן פריטים פחות אסתטיים כמו טישואים בצבעים שונים ומברשת מלאה שערות. גם הן בצבעים שונים.

בראשית נישואיי, הכיסא הזה היה מוציא אותי מדעתי. למה הוא אף פעם לא מסודר? אני זוכרת את עצמי לא מצליחה להירדם וקמה בהתקף אגרסיות לסדר את הכיסא הארור. אני זוכרת גם את הפחד שמא מצב הכסא מעיד במשהו על מצב הזוגיות שלי. אני זוכרת שיחה עם חבר גרוש שלנו שאמר לי פעם: "הפסיכולוג שלי אמר שזה היה צפוי. ככה זה כשכל הבית מצוחצח ורק חדר השינה מבולגן". עלו לי דמעות בעיניים, אולם מה שהיה נראה בטעות כאמפתיה היה בסך הכל רחמים עצמיים וצורך להגיד לו: "אבל אח שלי, גם אצלנו תמיד מבולגן בחדר שינה".

לכל משפחה יש סודות

הכסא הריק

הרי את הכיסא הזה, ואת חדר השינה בכלל, מסדרים רק במספר מקרי חרום: כשאמא /חמותך/אורחים שאוהבים "לראות את הבית" – באים, ובפסח. אז איך אני אדע שזה לא הזנחה של הזוגיות, אלא פשוט תחושה חמימה של נוחות ובית? לדעתי, הדואגת העיקרית היא האישה. ולא מפני שהיא זו שאמונה על סידור הבית, אלא כי אנחנו אוהבות לפתור ולסדר את הדברים, כמו בזוגיות.

רק גברים חושבים ש: "צריך קודם לתת לדברים להירגע", אמור להיות פיתרון. בוא נדבר, אנחנו נרגיע את זה, עם מספיק דיבורים ודמעות זה כבר יירגע.

את תיקחי אקמול והוא יישאר עם המיגרנה ובקבוק של מים מינרלים "כי מתרגלים לכאב וזה עובר". את רוצה לפתור, לסדר, ואת מפחדת שאם אצלך חדר שינה יישאר כזה גוש של הזנחה, עוד תמצאי את עצמך עוד עשרים שנה נאבקת ברבנות שהכיסא הזה שלך, כי אי שם מתחת לבקבוקי קרם גוף חצי גמורים, שוכן כיסא שווה שאת קנית עוד לדירת שירות.

יום אחד פתחתי את זה, ככה, מול

כולם. ישבנו כמה זוגות ואני סיפרתי על הכיסא הזה, ועל כמה שמבולגן אצלנו בחדר שינה, ועל איך המחשבה על להתחיל לסדר אותו מוציאה לי את החשק לחיות ועל ייסורי המצפון והפחדים. ועל זה שגם עכשיו כשהם אצלי בסלון והכיסא נקי, זה רק בגלל שהכל עבר מתחת לפוך וברגע שהם יוצאים מפה זה חוזר בדיוק באותו סדר, לתחתית הערימה. אחרי הצחקוקים, הרצינו הפנים וזוג אחרי זוג סיפר איך גם אצלו יש.

לפעמים על השידה, לפעמים בחדר עבודה. הזוג עם הילדים טען שאנחנו חיים בסרט, כי ברגע שנכנסים למשוואה המחבלים הקטנים, מדובר בבית שלם שהוא מזבלה, עם אוצרות אקזוטיים עוד הרבה יותר.

גם בזמן כתיבת מילים אלו, אני שונאת את הכיסא ואת מה שהוא מסמל עבורי. אבל בהחלט נעים לי לחשוב שככה זה אצל כולם. אז לא, אני לא חושבת שלדבר על דברים כואבים וקשים עם אחרים זו פגיעה באינטימיות. לפעמים בהחלט מקל לדעת שאפילו אצל חמותך, אולי שוכבת ציצית מרקיבה ומחכה.