מלאת שמחת חיים
היא רוקדת, היא קופצת, היא מנפנפת. היא הנכס בכל חתונה, ואינשאללה שתתחתן ראשונה. קבלו אותה- החברה השמנה! רויטל ויטלזון יעקבס
כזכור, גם אני הייתי היפופוטמוס ארצישראלי, אולם נדמה כי דווקא אימי הייתה האחרונה להבחין בכך. משפטים כגון: "את בריאה, את לא שמנה", "הילדים שלי מרוכזים", ו – "רוצה עוד פיתה עם ממרחית?", נשמעו תמיד בבית. אני מעדיפה אמא כזאת, שאוהבת כל צמיג של הילדים שלה, מאשר אלה שהיו צורחות על בנותיהן שאם לא ירזו לעולם לא יתחתנו.
בדבר אחד צדק הרב המלומד. פעם השומנים באמת הרבה פחות הפריעו לנו. אני זוכרת שנים בהן בכלל לא הרגשתי בחורה מאסיבית אלא מלאת אנרגיות. היתרונות הברוכים בכך היו באים לידי ביטוי במיוחד בחתונות של חברותיי.
קיימת מין סברה כזאת, שבחתונות דתיות, הרבה יותר שמח ומגניב אצל הבנים. אותי מעצבן שבהילקח הכלה לצד של הבנים, מטפסות מיטב הדודות והחברות על מיני סולמות וצלמים, וכל זה רק כדי לראות חבר דביל של החתן לובש את הז'קט של סבו ז"ל ועושה כאילו הוא מצחצח את נעליו של המיועד.
למראית עין מדובר במעגלים, אך האמת היא שמדובר בקורס מזורז בלוחמה בטרור. אם אתה לא מספיק חזק ומהיר, אתה פשוט לא שורד. וכך, בהתלהמות מחופשת להורה, עפים מעצמם החלשים והזקנים. רק אבא של הכלה שורד בפנים, וגם זה, רק כי איזה משוגע מרים אותו על הכתפיים כבר שעה, והוא איבד כל תחושה במפרק הירך.
אצלנו הבנות, לעומת זאת, יש שמחה אמיתית. וכאן, מלבת ההתלהבות היא לא אחרת מהבחורילה. אחרי ההורה השגרתית, היא מחליטה לפרוץ בקרחנות ומשנה צעד או מתחילה להגביה עוף עם כל ניתור. ברגעי השיא היא שולפת את נשק יום הדין ופוצחת ב"הרועה הקטנה" (אם אי פעם הייתה רועה קטנה שכך קיפצה, אני בטוחה שכל העדר שלה העדיף להתאבד על איזה זאב, מפחד שתנחת עליהם המשוגעת עם החליל).
הבחורילה אחראית גם למצוקות הכלה. בשלב הכלה העייפה ומחוסרת החמצן בזכות המחוך, היא ממהרת להביא לה כיסא, לדחוף לה כוס מים ולאוורר אותה בעזרת מגש. זה שהכלה מתה לרקוד, היא לא רוצה יותר מים והמגש נכנס לה במצח ועכשיו יש לה בונקלע - ממש לא מעניין אותך. את באת לעשות שמח.
שלב מצוקת המחויבות המשפחתית הוא השלב בו מישהו מביא לכלה את הסבתא. ריקוד שהתחיל בדמעות ומחיאות כפים מכל הסובבים, נמרח ומתמשך לעשרים דקות של צעידה איטית במקום, כאשר גם הזקנה כבר רוצה שהמטומטמת שגררה אותה הנה תחזיר אותה לכיסא שלה ותעזוב אותה בשקט. פה אנו צריכות להביע רגישות, לשגר את הסבתא ולהחזיר לכלה את חוש הקצב.
ולפעמים, המניע העיקרי של הבחורילה הוא טשטוש מגדרי. כך הייתי מוצאת את עצמי, בנשיות מתפרצת, מגייסת עוד שכמותי על מנת להרים את הכלה על הכיסא. רעיון רע מאוד, בעיקר אם את מחפשת חתן לעצמך בחתונה כזאת. נראה לי שאין דבר דוחה גברים מלראות, בהיפתח המחיצה, שלא מדובר בלהקת בתולות ענוגות שכדאי לרוץ אחריהן בכרמים, אלא בנהגי משאית עם פנים אדומות וזיעה בשחי
מאז שמצב המגזר התדרדר מבחינה מוסרית, התחיל גם זן חדש של ריקודים - ה"קיפצובה". זה התחיל בחיים דוד ונגמר בכל מה שהוא לא ממש חסידי ולא ממש מזרחי. הכללים: מי שמגיעה הכי למעלה ובדרך למטה לא מפילה אף דודה על נעלי עקב – זוכה. בשלב הזה מגיע שיא השיאים לשיאו, ואז הבנות שבאמת משקיעות, חברות האמת, שבאמת עושות שמח ובאמת לא יתחתנו לעולם – מורידות את הנעליים. כן, כן. וכך מקפצות שורות שורות של שלפוחיות יחפות. והן מרגישות את המגניבות מזנקת עליהן ישר משברי הכוסות החודרות לרגליהן.
פעם הייתה לי הנאיביות להרגיש שאני נכס בכל חתונה. גוש מתפרץ של שמחה. היום גם אני חושבת שכדאי לבחורות כאלה להתחתן מוקדם. לפניי שיבאסו אותה כל מיני רבנים או רווקים שבטוחים שהם הולכים להתחתן עם הטופ-מודל - הצדיקה-בעלת התואר במשפטים - אבל מעדיפה להיות בבית כל יום באחת לעשות לו ולילדים שניצלים טריים – הבאה, כי הרי הקשקשים והכרס שלו זה נורא יפה וגברי.
שורה תחתונה: תתחתני מהר, כשעדיין מפעמת בך האמונה שאת בחורה מרוכזת שעושה שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
