ירוק הורס
שמן הדקל, המשמש להכנת אחד מסוגי הביודיזל הנפוץ באירופה, הוא לא ממש מקור אנרגיה חלופי ירוק. בעוד האירופים סבורים כי בעזרתו הם מתקנים את העולם, באסיה, מתברר, הוא יוצר זיהום אדיר, מביא להכחדת קופי האורנג-אוטן ותולש ילידים מביתם
שמן הדקל תוצרת אסיה הוא אכן יותר ירוק מדיזל, אבל זאת רק כשמביאים בחשבון פליטת גזים ישירה מהמכונית. אם מרימים את הראש מצינור המפלט ומסתכלים על מעגל רחב יותר שכולל גם את מקורות הדלק והדרך בה הוא מיוצר, מקבלים תמונה שונה לגמרי. לפתע, הדלק הירוק כבר לא כל כך ידידותי לסביבה. הסיפור של שמן הדקל הוא חשוב לא רק בגלל שהוא מדגים איך יוצרים טרגדיה סביבתית תוך כדי ניסיון למנוע אותה, אלא גם כדוגמא למקורות אנרגיה חלופיים נוספים, שללא בחינה מדוקדת שלהם, עלולים גם הם לייצר סיפורים עגמומיים כמו הסיפור הזה.
דלקים ממקורות אורגניים, הכוללים בעיקר אתנול וביודיזל, משמשים בדרך כלל לתחבורה, כתחליף לדלק ממקורות מחצביים, אבל גם לצרכי הסקה ביתית. מדובר באחד השווקים הצומחים ביותר בתחום האנרגיה הנקייה. על פי דוח של חברת היעוץ Clean Edge, השוק הגלובלי של דלקים ממקורות אורגניים צפוי לצמוח מהיקף של 15.7 מיליארד דולר ב-2005 ל-52.5 מיליארד דולר ב-2015. עיקר הכסף הולך כאמור לאתנול וביודיזל - ארה"ב שמה את הדגש בעיקר על אתנול ובאירופה, ביודיזל הוא שם המשחק.
הביודיזל, המופק משמנים צמחיים, מקבל דחיפה ממסדית באירופה על ידי סובסידיות ודירקטיבה (משנת 2003), שמחייבת את מדינות האיחוד האירופי לעמוד במינימום של שימוש בדלקים ממקורות צמחיים לצרכי תחבורה –שני אחוזים ב-2005 ו-5.75 אחוז ב-2010. הרומן הצומח בין אירופה והביודיזל מקבל ביטוי בצמיחה בתפוקת הביודיזל באירופה – ב-2005 ייצרו האירופים 3.2 מיליון טון של ביודיזל. זו היתה עלייה של 65 אחוז לעומת 2004 (1.9 מיליון טון), אבל מתברר שגם הגידול המרשים הזה בייצור מקומי לא מספיק כדי להשביע את הרעב האירופי לביודיזל.
הביקושים הגדלים, הסובסידיות והתמיכה הרגולטיבית בהגדלת השוק של ביודיזל, הביאו חברות אנרגיה אירופיות להתחיל ליבא ביודיזל לאירופה. כאן מתחיל גם הסיפור של שמן דקל. ראשית, צריך להבהיר שבאופן עקרוני ביודיזל הוא מקור אנרגיה שנחשב לידידותי לסביבה יותר מדיזל או בנזין.
ביודיזל מופק ממקורות מתחדשים (צמחים), ועל פי מחקרים, שמשתמשים בהערכות מחזור-חיים, הוא משיג חיסכון בפליטת גזי חממה ברמות של עד 56 אחוז, בהתאם לסוג הגידול שממנו הוא מופק. מצדדי השימוש בביודיזל טוענים שלמעשה השימוש בו לא תורם בכלל להתחממות הגלובלית, כי הפחמן הדו חמצני שנפלט בזמן הבעירה הינו אותו פחמן דו חמצני שהצמחים קלטו לפני כן. לטענת ארגונים שונים, כשכוללים בחישובים גם את שימושי הקרקע והתשומות במהלך הפקת הגידולים, מגיעים לתוצאות הרבה פחות חד משמעיות. הטיעון הזה חשוב עוד יותר כשמדובר על שמן דקל מיובא מאסיה.
שמן דקל הוא אחד מסוגי הביודיזל הכי אטרקטיביים בגלל תכולת האנרגיה הגבוהה שלו (יותר מכל שמן צמחי אחר) וגם בגלל מחיר ההפקה הזול שלו. מאחורי המחיר הזול עומד מחיר סביבתי וחברתי כבד ביותר, שממנו גם המוכרים וגם הקונים התעלמו, או לא נתנו עליו מספיק את הדעת עד היום, וזו תמצית הסיפור על רגל אחת.
רובו המוחלט של ייצור שמן דקל, המופק מפירות עץ הדקל, נעשה בדרום מזרח אסיה ובעיקר במלזיה ואינדונזיה. מרבית הגידול נעשה עבור שימושים שונים בתעשיית המזון, אבל הביקוש לשמן דקל לצורך הפקת ביודיזל הולך ומתגבר וגובה מחיר כבד. לצורך שתילה של עצי דקל חדשים, נכרתו ונוקו שטחים ענקיים של יערות עד ונוקזו ויובשו ביצות כבול. באזור האיים סומטרה ובורנאו ישנם כיום 65,000 קמ"ר של מטעי עצי דקל, אשר לצורך נטיעתם נכרתו כ-100,000 קמ"ר של יערות. לפי קצב הגידול הנוכחי, שטחם של מטעי עצי הדקל יעמוד בשנת 2020 על 165,000 קמ"ר. תחשבו רק מה המשמעות של המספר הזה במונחי יערות שימשיכו להיכרת ולהעלם.
במונחי פליטת גזי חממה, ההשלכות הן קטסטרופליות. כתוצאה מכריתת היערות, ייבוש וניקוז ביצות הכבול ושריפות הענק שמבעירים לבירוא שטחי היערות, נפלטים מדי שנה מיליוני טונות של פחמן דו חמצני. רק תהליך ייבוש וניקוז ביצות הכבול באינדונזיה לבדו, שגם משחרר לאטמוספרה פחמן דו חמצני שהיה קבור בביצות וגם כרוך בשריפות, גורם לפליטה של 2,000 מיליון טון פחמן דו חמצני מדי שנה. שריפות הענק גם הובילו את אינדונזיה למקום השלישי המאד לא מכובד ברשימת המדינות שפולטות הכי הרבה פחמן דו חמצני, אחרי ארה"ב וסין.
מבחינת הממשלות של מלזיה ואינדונזיה, מדובר בראש ובראשונה בדרך לשיפור מצבם הכלכלי – המרה של יערות שלא מביאים להם שום תועלת כלכלית בגידולים רווחיים. חברות מקומיות גם הן רואות במטעים מכרה של זהב – הן לא רק נהנות מהרווחים מגידול עצי הדקל, אלא גם מכריתת העצים, שמכניסה להם סכום יפה. הכריתה הלא חוקית כל כך משתלמת שחלק מהחברות רק כורתות עצים, מבלי לטרוח בכלל לשתול עצי דקל בשטחים המבוראים. זהו גם התמריץ העיקרי של החברות להמשיך ולכרות יערות בכדי להכשיר אדמה למטעים נוספים, במקום להגדיל את התפוקה ממטעים קיימים.
בנוסף לנזקים הסביבתיים, מטעי הדקל גם גורמים לנזקים חברתיים. באזור שגדלים בו עכשיו עצי דקל היו לא רק יערות וביצות, אלא גם מיליוני תושבים ילידים, שחיו שם מאז ומתמיד. רבים מהתושבים והקהילות בהן הם חיו נאלצו להתפנות מהשטח בכח. על פי דיווחים, עונו מאות ילידים באינדונזיה כי בין השנים 1998-2002 ועשרות חוסלו על הרקע הזה. מעבר לכך, על פי ארגון ידידי כדור הארץ, באינדונזיה ישנם כ-100 מיליון תושבים שהמשאבים השונים של היערות נחוצים להם למחייה. העלמות היערות גם מהווה סכנה חמורה על היכולת של האוכלוסיה הזו להמשיך ולהתקיים.
עוד קורבן של מטעי עצי הדקל הן חיות, ששטחי המחייה שלהן נמצאים באזור, ונמצאות כעת בסכנת הכחדה. הדוגמא הטובה ביותר היא קופי אורנג-אוטן. על פי דיווח של ארגון ידידי כדור הארץ, מטעי עצי הדקל אחראים לכמחצית, אם לא יותר, מהירידה במספר קופי האורנג-אוטן באזור בשנים 1993-2002. על פי דיווחים של ארגונים נוספים, האורנג-אוטנגים שעוד נותרו באזור נמצאים בסכנת הכחדה וסובלים קשות כתוצאה מההתפשטות המסיבית של עצי הדקל.
צידה האחד של המשוואה נראה ברור למדי – ממשלות מלזיה ואינדונזיה וחברות שמעורבות בייצור שמן דקל מרוויחות בגדול. הסביבה, תושבים ילידים, מיליוני תושבים אחרים ואפילו האורנג-אוטנגים נמצאים בצד של המפסידים. אם קשה לצפות לדין וחשבון על המצב הזה מהמדינות שבהן מיוצר שמן הדקל, הרי שבהחלט ניתן לצפות לתשובות מהצד האירופי, האחראי על הביקוש. נכון אמנם שמרבית ההרס הכרוך בגידול עצי דקל קשור בעיקר לשימושי שמן הדקל במוצרי מזון, אבל להוסיף על זה ביקוש לשמן דקל כמקור אנרגיה, ועוד כמקור אנרגיה ידידותי לסביבה? על פניו, נראה שמדובר בהוספת חטא על פשע.
האירופים לא היו מודעים להיקף הנזקים הכרוכים בייצור שמן דקל, או שנטו להתעלם מהעובדות. כפי שהודה לאחרונה דובר של ארגון השימור ההולנדי Wetlands, בראיון לניו יורק טיימס, היו בעיות שפשוט לא נלקחו בחשבון כמו למשל הפליטה של גזי חממה כתוצאה מניקוז ביצות הכבול באינדונזיה. מלבד שמיטת הקרקע מתחת למשוואות השבריריות של הכדאיות בשימוש בביודיזל, היה לאירופים נוח להתעלם מהעובדות כי הן ציירו תמונת מציאות מאד נצלנית ולא נעימה. במציאות הזו, האירופים מנסים לשמור על איכות הסביבה ולהקטין את הזיהום אצלם בבית וזאת על ידי יצירת זיהום אי שם במזרח אסיה.
עם התגברות הפרסומים המדעיים על הנזקים שנגרמים מייצור שמן דקל, אפשר לשמוע לאחרונה באירופה יותר ויותר קולות כנגד המשך יבוא שמן דקל ממלזיה ואינדונזיה. במקביל, יש גם כאלו המבקשים לבחון את הדירקטיבה האירופית לגבי שימוש בדלקים ממקורות אורגניים ולראות אם לא נדרשים בה שינויים, לאור העובדה שהיכולת להפיק ביודיזל באירופה מוגבלת ושיבוא שמן דקל הוכח כלא ידידותי לסביבה. כבר עכשיו, הארגון הבריטי Biofuelwatch קורא להפסיק מתן סובסידיות לביודיזל עד שמחקרים נוספים יבהירו את התמונה לגביו.
במקביל מועלים גם רעיונות אחרים לפתרון המצב, כגון פיתוח קריטריונים לייצור שמן דקל באופן ידידותי לסביבה ומתן הכשר מתאים לכל מי שיעמוד בקריטריונים. ישנה גם יוזמה שפועלת מאז שנת 2003, בשם השולחן העגול, שבה שותפים גורמים שונים, כולל יצרנים וקניינים של שמן דקל (בעיקר מתחום המזון) וארגונים סביבתיים, ומטרתה ליצור דיאלוג בין הגורמים השונים וליצור פתרונות ברי-קיימא שיהיו מקובלים על כולם. מעל כל היוזמות הללו מרחפת הטענה הסקפטית שאי אפשר כרגע למצוא פיתרון – ייצור של שמן דקל באופן ידידותי לסביבה לא יעלה בקנה אחד עם שמירה על מחירו האטרקטיבי.
לסיפור של שמן הדקל יש הרבה לקחים ואני מקווה שהם יופקו במהירות, גם לגבי שמן דקל וגם לגבי מקורות אנרגיה חלופית אחרים, שלא ברור עד כמה באמת הם ידידותיים לסביבה. את הנזק שנגרם מהאיוולת של יבוא ביודיזל משמן דקל לאירופה כבר יהיה קשה לתקן, אבל נקווה שהאירופים למדו לעתיד לבוא שלא כל מה שנראה ירוק, הוא גם באמת ידידותי לסביבה.
רז גודלניק הוא כלכלן, בעל תואר שני במנהל עסקי ויועץ לשעבר לשר הפנים. כיום מתגורר בדלאוור, ארה"ב, ועוסק בפיתוח עסקים ירוקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
