"בזמן שרבתם"
כשפרץ מתבצר בביטחון ושריו בורחים מתיק חברתי, אין פלא שהקופון החברתי נגזר ע"י אולמרט והירשזון. וגם: השכמה מאוחרת בענף התעסוקה. אנחת רווחה
באופן לא ברור השניים זוכים בהצלחה יתרה לקבל קרדיט על אימוץ תוכניות ליישום מס הכנסה שלילי וחוק פנסיה לכל עובד, למרות שאלו לא צפויים להיות מיושמים לפני שנת 2010 – השנה האחרונה לכהונת הממשלה, שכפי שהתנסינו בשנים האחרונות, אף ממשלה לא הגיעה אליה.
נכון שבמקביל מנסה ממשלת קדימה להביא למהפכה בהשכלה הגבוהה שתרחיק רבים מקרב צעירי הפריפריה ומקרב מעמדות הביניים מהאוניברסיטאות, נכון שהיא ממשיכה במדיניות ההפרטה אובססיבית שפוגעת בעיקר במעמד הביניים ובשכבות החלשות ומבטיחה את המשך העמקת הפערים בין העשירונים, נכון שמדי יום ביומו נוספים עובדים נוספים למעגל העובדים נטולי הזכויות באמצעות חברות כוח האדם וקבלני השירותים, אבל אחרי הכל המאבק הוא על התודעה.
וכך, באופן די אירוני, בעוד עמיר פרץ שובר את הראש כיצד הוא יכול "להכניס" לאולמרט בזירה המדינית והצבאית, תוך התבצרות במשרד הביטחון, גונבים לו יריביו המרים ביותר את ההצגה במגרש הביתי שלו – המגרש הכלכלי-חברתי.
ואם תדמיתה של מפלגת העבודה לא חבוטה מספיק, הרי שכולנו נאלצים לחזות בריב המתוקשר והמביש בין שרי העבודה, הבורחים ממשרד הרווחה. האמת, פוליטית הם אולי צודקים: בתיק התיירות הם יכולים להיטיב עם המושבניקים, הקיבוצניקים והמלונאים בצפון ובדרום. בתיק התשתיות הם מופקדים על אלפי עובדי מגזר ציבורי, שרבים ממנו חברים במפלגת העבודה, ויכולים לעמוד לצידם כשהם זקוקים להגנה מפני האוצר. עם מי הם יטיבו כאשר יחזיקו בתיק הרווחה? עם העניים? הם הרי לא מצביעים בפריימריז.
בסוף השבוע שעבר הציגה מנכ"לית שירות התעסוקה, אסתר דומיניסיני, את תוכניתה להשמת מובטלים ישראלים בענפי הבניין, המלונאות, התעשייה והמסעדנות, במקום העובדים הזרים. התוכנית של דומיניסיני היא טובה, אבל לא מדובר בהמצאת הגלגל אלא בהיגיון כלכלי פשוט: צמצום הדרגתי של מספר ההיתרים להעסקת זרים בענפים אלה והשקעה בסך 100 מיליון שקל בשלוש שנים, לצורכי הכשרה, סובסידיות ותמרוץ עובדים.
השכר יעלה, מספר הישראלים המועסקים בענפים אלה יגדל
לאחר חמש שנים מבישות של גירוש והשפלת העובדים הזרים באמצעות משטרת ההגירה, אחרי יותר מ-12 שנה של עלייה מתמדת בשיעור האבטלה והרעת תנאי השכר של העובד הישראלי, נשאלת השאלה: איפה היו התוכניות קודם? אולי יותר נכון לשאול, היכן היו האנשים שתפקידם היה ליזום תוכניות כאלו?
לא מדובר בתהליך ממושך או מדורג, וגם שום תנאים מיוחדים לא נדרשו לקיום התוכנית, שבבסיסה ההגיון הפשוט לפיו אם רוצים שעובדים ישראלים יצטרפו לשוק העבודה על ענפיו השונים, פשוט צריך לשלם להם מספיק, כדי שיצליחו לשרוד את המציאות הכלכלית בישראל של תחילת המאה ה-21.
עד כה הוסיפו רבים מהפוליטיקאים ואנשי הכלכלה חטא על פשע, ולא רק שדחקו ישראלים רבים לזרועות האבטלה, אלא האשימו אותם, ברוב חוצפתם, בעצלות והתחמקות מעבודה קשה. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, שמענו אגדות עירוניות על אלפי מובטלים שמקבלים הבטחת הכנסה ובמקביל "מתעשרים" מפרנסה ב"שחור", למרות שמעטים כאלו באמת קיימים.
נראה שרק כשיותר משליש מהמשפחות הישראליות ירדו מתחת לקו העוני, וכשאפילו עבודה לא מבטיחה יציאה ממעגל העוני, מישהו נזכר להתפקח. דומה שבישראל, כמו בתחום המדיני-צבאי כך גם בתחום הכלכלי: דרוש הרס וחורבן כדי לאמץ מדיניות בעלת היגיון בריא ופשוט כל כך, ולקוות שהמצב הוא הפיך.
מדי שבוע סוקר כתבנו לענייני רווחה, גיל חורב, את הנושאים החברתיים שעומדים על הפרק ואלו שנדחקים לשוליים באמצעות פרשנות, דעה או סיקור מזווית אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
