הספד לכלב אהוב
מכתב פרידה מחבר יקר ריגש את אתי אלטמן עד דמעות והיא החליטה להעביר אותו הלאה, כדוגמא לאהבת אמת לחיית מחמד
"אירוע טרגי קרה אמש. הכלב האהוב שלי דינו, החבר הכי טוב, שלי מת. קיבלתי אותך בגיל שלושה חודשים, בוקסרון חמוד מגושם, בעל רגליים גדולות אוזניים ענקיות ופרצוף שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו.
גדלת דינו והאהבה בינינו פרחה, התאהבתי בך מהרגע הראשון. כל כך הרבה חוויות עברנו יחד יפה שלי, זוכר איך רכבנו על אופנוע כשאתה מתחבא בתוך המעיל? זוכר איך רצנו בים? זוכר איך היית משחק עם חתולים? והם קיבלו אותך כי ידעו שאתה הכלב הכי טוב בעולם, כלב גדול חזק, עם לב של ציפור.
אוי דינו, מה אני אעשה עכשיו? הרבה כלבים היו לי, אבל כמוך? כמה עצוב לי עכשיו. אני זוכר שהבאתי אותך אל הורי ושם הכרת את צחי השארפיי, ניקיטה הכלבה המעורבת ואת מקס האמסטף החביב. איך שהם אהבו אותך, איך הגנת עליהם בעוז מפני להקת כלבים עזובים בתוך פרדס ושילמת מחיר יקר.
הייתי בטוח שאף אחד מכם לא יחזור מהפרדס, רצתי וצעקתי חיפשתי אתכם, הייתי בטוח שסופכם הגיע. מקס זקן, ניקיטה מפוחדת וצחי עדין מדי. לאחר חצי שעה חזרת דינו שלי, חזרת פצוע קשה, שותת דם, מדדה לכיווני. גיבור שלי חזרת עם כולם, לא השארת אף אחד מהם לבד, נלחמת בעוז, הגנת על חבריך והחזרת אותם בריאים ושלמים הביתה. הייתי המום, נשכבת לידי ובכית בשקט מהפציעות.
לו רק ידעו להקת הכלבים היריבה מי אתה, הייתם הופכים לחברים. נשאתי אותך על כפיים וטיפלתי בך. חבריך צחי, ניקיטה ומקס לא זזו ממך, ליקקו אותך, בכו איתך, טיפלו בגיבור שהצילם.
התאוששת וחזרת להיות כלב עליז מלא שמחת חיים ומקס הזדקן מאד, לא אשכח אף פעם איך טיפלת בו נשמה יפה שלי, איך היית שומר עליו כשהוא אוכל, איך הרמת אותו עם ראשך הגדול כשניסה לעלות על הספה וכוחו לא עמד לו. איך יללת בכאב כשלקחתי אותו לרופא כדי לגאול אותו מייסוריו, חודש לא התקרבת אלי, ראית בי אשם.
דינו, כולם התפעלו ממך. היית בוקסר חתיך, חברותי, שובב, נשמה טובה, החיים היו מצוינים עד לפני חודש. מצבך הבריאותי הדרדר, איבדת את היכולת לזוז, ניסינו הכול כדי לעזור לך, ניתוחים, תרופות. אך אתה לא חזרת לעצמך. סבלת בשקט ואני ראיתי איך אתה הולך לי מבין האצבעות. הפכת להיות כלב עצוב, עד אתמול.
אימא התקשרה ולא הייתה צריכה לומר מילה, שמעתי את צרחות הכאב שלך, את הבכי קורע הלב, את היבבות שקרעו את ליבי מהחזה. טסנו איתך לבית החולים לחיות, שם אבחנו שהתהפכה לך הקיבה. הרופא נלחם על חייך, עשה הכול כדי להצילך, ניהל מלחמה קשה ואתה עזרת לו. ראיתי איך אתה רוצה לחזור, נלחמת כמו גיבור אך ללא הועיל. הרופא לא הצליח. היית מונשם, עם צינורות בתוך גופך. הרופא אמר שרק ניתוח יציל אותך, אבל הסיכוי קלוש. הרופא אמר שהיית נשאר נכה והנזקים הם בלתי הפיכים. נשארנו לבדנו כששאלתי אותך: 'דינו מה עושים?'. אני מכיר אותך דינו, טוב יותר מכולם. מבט אחד הספיק, ראיתי שנכנעת, אמרת לי: 'גולן תן לי ללכת. תזכור אותי כמו שהייתי' ואני פרצתי בבכי מר, רצתי לרופא
הרופא אמר: 'גולן אני לא יכול לעשות כלום, המצב אנוש'. יצאתי החוצה מיררתי בבכי, דינווו,דינווו, אל תרפה, תילחם. רצתי בחזרה לחדר טיפולים וראיתי אותך. חיבקתי אותך ואתה בשארית כוחותיך ליקקת אותי, אני בכיתי ואתה ליקקת, עיניך שידרו אהבה, חיבקתי אותך, נישקתי אותך, מילאתי את פרצופך בדמעות, התחננתי אליך 'דינו די קום,אל תלך ממני' ואתה הסתכלת עלי בפעם האחרונה, בעיניים הגדולות היפות הטובות שלך ואז עצמת אותן וזהו. ידעתי שאתה כבר לא איתי, הרופא הוציא אותי וסיים את מלאכתו.
קברתי אותך במקום שאהבת לרוץ ולהשתולל, קברתי אותך ליד מקס. אני מתפלל לאלוהים ששניכם עכשיו יחד רצים משחקים כמו פעם, אהבה גדולה הייתה ביניכם. ואני ממרר בבכי ולא מעכל שהחבר הכי טוב שלי איננו. דינו היית לי חבר, היית לי מגן, היית לי משענת, נחמה.
אני נפרד ממך לתמיד יפה שלי, אהובי. אני מקווה שבמקום שאתה נמצא בו עכשיו אתה מאושר וגורם לכולם אושר, כמו שגרמת לי שבע שנים.
אוהב אותך לנצח
גולן"
אתי אלטמן היא מייסדת ודוברת עמותת "תנו לחיות לחיות"
נא להמתין לטעינת התגובות
