ישראלי בחורף
פעם באמת היה כאן חורף, היום זה יותר רעיון מאשר עונה. גם השירה כבר לא משהו, ובכל זאת היא הדבר הכי מנחם כשסוף סוף יורד קצת גשם
אז גם גיליתי שנרקיסים צומחים בעיקר בביצות - הביצות שהעלייה השנייה הנרקיסיסטית התעקשה לייבש, ואם היו שם ערבים או בדואים, הם ייבשו גם אותם. מאז עברו שנים הרבה, ונדמה שהחורף הישראלי הוא רעיון ולא ממש עונה. כמי ששהה שנתיים באיגלו בבוסטון, החורף הישראלי מצחיק אותי. החורף מכער את הישראלים. הם שמים על עצמם כל מיני דובונים וצעיפים שיצאו מהקשרם. במו עיני ראיתי באלנבי שלוש גבירות הולכות עם סווטשירט עם קפוצ'ון על הראש ומעליו פרווה סינתטית ששום חיה לא היתה לובשת. הגבירות גם עוטות כסיות, תסלחו לי על הביטוי, והצעיפים הענקיים שלהן מכסים את פניהן עד מתחת לעיניים. רעלה פולנית.
טמפרטורת האמת בחוץ ובצל היא 18 מעלות ובהיר, חמים ונעים - ומאוד יכול להיות שכדור הארץ מתחמם בגלל שהגברות האלה מחממות את עצמן באופן מוגזם כל כך. על הגבר הישראלי בחורף אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר. הוא לובש כמה שכבות של חולצות וסוודרים, מעין בצלצל מהלך, ומחכה שהחורף יעבור והוא יחזור לנעלי אילת ולגופייה המכוערת שלו. אני זוכר שפעם הופעתי ביחד עם הגשש החיוור בניו יורק, בחורף סוער במיוחד, הטמפרטורה היתה עשר מעלות מתחת לאפס, וכשאמרתי לשייקה שהוא אדם מאוד שקול (שקול מהמילה "שקל" אני מתכוון) לקנות כפפות בשלושה דולר ו-99 סנט, הוא אמר לי: "בשביל שלושה ימים? בשביל זה יש כיסים!".
בבתי הקפה שבהם יושבים הנשים והגברים שהתחפשו לחורפיים בוינה מהמאה שעברה - הם יושבים מתחת לפטריות תנור שמטגנות אותם. כשאני אומר למלצריות שנכון, יורד גשם, אבל ממש לא קר, הן עונות שהציבור אוהב את התנור. אני מתפשט ומוותר. וכמו אצל הולדן של ג'יי.די סלינג'ר, שתוהה לאן שטים הברווזים כשהאגם בסנטרל פארק קופא, אני חושב מה קורה לפופיקים של המלצריות בחורף. האם הם טסים מכאן לארץ טרופית אחרת ובאביב הם יחזרו בגדול שחבל על הזמן?
(תת מדור שבו ינסה בעל הטורון לחשוף את הדברים החיוביים שקרו השבוע)
פירות הניצחון של מלחמת לבנון 2 מתחילים להבשיל. בעצם, בינתיים מדובר בפרי אחד - החטוף זאב רוזנשטיין חוזר הביתה מאמריקה. הוא יורשע בסחר סמים ויישב
(תת מדור שבו בעל הטור נותן פתחון פה ועט לאנשים חכמים ממנו)
החורף הוא הזמן של השירים. עם כל ברק מבריקה בך המחשבה כמה פעם היתה השירה מנחמת, ואיך פעם חיכינו ל"טור השביעי" של אלתרמן כמו שכיום מחכים הצופים ל"ארץ נהדרת". שיר הוא להגיד הרבה במעט מילים. במוסף "תרבות וספרות" של יום שישי האחרון, ודווקא ב"מעריב" שלנו, קיבלנו את כל אזור הדמדומים של גדעון לוי בשיר אחד נוקב של מאיר ויזלטיר.
ויזלטיר, שהוא אולי המשורר הגדול האחרון מחבורת שנות השבעים, נשאר עם אותו אומץ אינטלקטואלי ויכולות הביטוי הפואטי לומר את הדבר הנכון ביותר שאותו איש אינו אומר. ויזלטיר עדיין יכול ללמד את כל אפרוחי חבורות הזמר מאיפה משתין השיר.
בשיר שהשם שלו הוא תאריך - "3 בינואר 2007" - שורר מאיר, ולצערי אין לי מקום לצטט את כולו: "מה שרות הציפורים בשמי רמלה / מה הן שרות היום? / טלי פחימה הופחת לה שליש/ שרות הציפורים בשמי רמלה? / בוקר טוב לך אחותנו / שרות ציפורי רמלה / גם את התעופפת על כנפי הדחפים למלט שביב חיים בארץ המוות / שרות הציפורים בשמי רמלה.
יום בהיר אחד, כשנישפט על פשעי מלחמה, השיר הזה יהיה חלק מכתב ההגנה שלנו, כמו השיר "באבי יאר" של יבטושנקו שהיה מצבה והתנצלות יותר משהיה שיר. אם גם אתם נתקעתם בחורף בלי אישה, אתם יודעים שהחורף הוא הזמן של האוהבים הנכזבים. אם אתם כמוני יודעים לבלות על הדיכאון שלכם עד שאתם משעממים אותו, שירי האהבה הנכזבת של המשוררים הגדולים יזככו אתכם, ואם לא יפיגו את בדידותכם, לפחות ייתנו לכם מילים של הזדהות וחמלה. כמו, למשל, השירים של אנה אחמטובה, המשוררת הרוסייה הדגולה, שתרגום ספר שירים שלה "קברט כלבי הרחוב" לאנגלית העביר לי יום גשום עם כוס תה שפרוסת לימון צפה בתוכה. לאוהבים הנבונים תרגמתי שני שירים שתרגם מרוסית לאנגלית פול שמידט.
היו שלושה דברים שהוא אהב:
מוזיקה שקטה וטווסים לבנים
ומפה עתיקה של אמריקה.
הוא שנא ילדים שבוכים
ותה שמוגש עם ריבת פטל בתחתית.
הוא שנא נשים היסטריות
והוא התחתן איתי
אני שותה לזכר חורבות חיינו
וכאב החיים לא איתך.
אני שותה לבדידות שחילקנו בינינו יקירי,
אני שותה לכבודך.
אני שותה לפה הגדול שבגד בנו,
לעיניים המשקרות ולמבט המעונה
אני שותה לעולם הנורא שבו גרנו
ולאלוהים שאף פעם לא עונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
