חפצי מדברת

היישר מפורום חתולים, הטור האישי השבועי של החתולאית alpha bitch • והפעם: החתולאית עוזרת לחתולה להשתקם לאחר התעללות קשה שעברה

alpha bitch | 29/12/2006 7:59

בתחילת ינואר 2005 הזדמנתי למרפאת צער-בעלי-חיים בירושלים. הרופא, ד"ר שלי עינב, סיפר לי על אחד המקרים הקשים שהגיעו למרפאתם באותו שבוע: שני גורי חתולים, שהוצתו באחת משכונות העיר. הזכר לא שרד. הנקבה שרדה, אך היתה פצועה קשה בפצעי כוויות עמוקים בבטנה וברגליה. ד"ר עינב סיפר לי, שבתום הטיפול וההחלמה (הגופנית) תוחזר החתולה לשכונה ממנה נאספה ותשוחרר שם.

נחרדתי. למה?! למה להחזיר אותה לתופת, למקום בו ישנם אנשים שעושים דברים כאלה?! ביקשתי ממנו שיניח לי לקחת אלי את החתולה "השרופה", תחילה לאקלום ולאחר מכן לשחרור בשכונה שלי. ככלל, אינני מביאה לשכונה חתולים זרים. כל החתולים שאני מאכילה שם הם "ילידי המקום", אבל הרגשתי שמקרה זה מחייב חריגה מן הכלל. ד"ר עינב היה מעט ספקני, אך לבסוף השתכנע ונתן לי לקחת אותה הביתה.

החזקתי אותה בכלוב התאקלמות (כלוב ארנבות גדול ובו מקום למִרבָּץ, לארגז צרכים ולכלי אוכל). החזקתי אותה שם כשלושה חודשים, זמן רב יחסית. כל אותו הזמן נמנעתי מלכפות את עצמי עליה. הרגשתי, שלנסות להתחבב עליה יהיה כמו לומר לה שמה שעבר עליה זניח, שאפשר לשכוח ולהתקדם הלאה.

אך זה לא היה נכון. מה שעברה הקנה לה את כל הזכות שבעולם לחשוש מבני-אדם ולהיות תוקפנית ― מי לא היה נעשה תוקפני אחרי חוויה כזאת? כלפי חתולי הבית היתה ידידותית לגמרי, אך כלפי היתה נושפת. היה לנו מין סידור שכזה ― כשראתה אותי מתקרבת להביא לה אוכל או לנקות את ארגז הצרכים, היתה נכנסת למִנשא ששימש לה ללינה. כשסיימתי את הסידורים, היתה יוצאת. אפילו לא ניסיתי להתיידד אתה. אמנם דיברתי אליה ברכות ובאהבה, אבל לא ניסיתי לשדל אותה לגשת אלי, להתקרב.

יללה של סיפור

בדיוק באותה התקופה החלה אחת מילדות השכונה מתגברת על רתיעתה מחתולים והיתה נוהגת לשאול אותי שאלות ולגלות התעניינות. משום כך קראתי לאותה חתולה אומללה חפציבה (חפצי בקיצור), על שמה של הילדה (באישורן של הילדה ואמה, ולשמחתן). כאילו רוצה לומר לה, שמחתולה שרופה ומעונה היא הופכת לחתולה רצויה, חתולה שמישהו חפץ בה ובאושרה.

כשהחלה חפצי לגלות חוסר מנוחה, לקחתי אותה לעיקור. לאחר העיקור החזקתי אותה עוד כשבועיים וביום שבת אחד, לפני עלות השחר, שחררתי אותה בחצר. קיוויתי שכבר התוודעה לכל ריחות השכונה ולרעשיה, לרבות קולות ההאכלה. אבל היא, היא נעלמה מייד, ולא ראיתי אותה עוד. חשבתי, שיותר לא אראה אותה והצטערתי על כך. קיוויתי ואיחלתי לה שתסתדר, שתמצא אוכל, ושתחייה חיים שלווים. כעבור שבועיים בדיוק ירדתי להאכיל את חתולי השכונה והנה, מופיעה לה גם חפצי וניגשת לאכול עם כולם, כאילו עשתה כך מאז ומתמיד.

עיני החלו זולגות דמעות. אושר גדול מילא אותי ― היא חיה, היא שרדה, היא חזרה! היא יודעת שפה תוכל למצוא אוכל, שפה לא יעשו לה רע. די היה בכך. עם חלוף הזמן, החלה חפצי להתקרב אלי, להניח לי ללטף אותה ולהתלטף בי מרצונה. כשהצטננה,

אף הניחה לי להזריק לה תרופה לפה במשך שבוע שלם. עכשיו היא חתולה ידידותית לכל דבר ואני נדהמת מחדש מדי יום על המהפך הנפשי שעברה. מלבד צליעה קלה מאוד, קשה לראות עליה את הייסורים שעברה. מדי ערב היא ממתינה לי בכניסה, הראשונה שמקדמת את פני, בחנחוני גוף וזנב כמו שרק חתולים יודעים. מרימה אלי את פניה ומתחככת בידי. כל שאר החתולים ממתינים לאוכל בחוסר סבלנות ומייללים כמו לומר "נו כבר! תני לנו אוכל!". אבל לחפצי לא אכפת ― קודם ליטופים, אחר כך אפשר לאכול.

הדבר היחיד שחפציבה לא עשתה מן היום שהגיעה אלי היה ליילל. מעולם לא שמעתי את קולה. הלילה, הצית מישהו את פח האשפה של הבניין. השכונה כולה היתה אפופה עשן וצחנה. כשירדתי להאכיל את חתולי השכונה, היתה חפצי הראשונה שקידמה את פני בחצר. היא נעמדה לפני, הביטה אלי מעלה וייללה וייללה. לא היתה זו יללה של בקשת מזון או של התפנקות ואף לא יללת מצוקה, אלא "יללת סיפור". אני חושבת, שהאש החזירה אותה לאותו לילה נורא של התעללות והיא סופסוף סיפרה לי את מה שקרה לה אז. היא, כנראה, לא שכחה ולא תשכח לעולם את האש.