ויתור מראש
אודי לבל סבור שיש ללמוד מהסכם קמפ-דיוויד הראשון כיצד לא לנהל מו"מ. וגם כמה מלים על קארטר
הנסיגה מכל סיני לא היתה פרי אותה פסגה. ידוע היום כי עוד טרם החלו מגעים בין ישראל למצרים התארח ראש הממשלה בגין ברומניה אצל צ'אוצ'סקו, ושם העביר לו התחייבות כי בכוונתו לסגת מכל סיני. רק לאחר ששמע סאדאת מן הרודן הרומני הבטחה זו הואיל כלל לפתוח בהידברות ולהגיע לירושלים. כשירד מהמטוס בשדה התעופה בן-גוריון כבר ידע שכל סיני בכיסו.
בניתוח כלכלי טהור, המו"מ בקמפ-דיוויד הרי שמדובר היה במעשה רצוף שגיאות במסגרתו ישראל התחייבה מראש לוותר על הנכס המרכזי שהחזיקה ובו חפץ הצד השני. ולא רק זאת, במסגרת המיקוח שכן התקיים אף הסכימה לרוב תביעות הצד השני, לרבות פינוי יישובים, הכרה בעם הפלשתיני והצמדת הסיוע האמריקני לישראל במקבילה מכופלת למצרים. כך לא מוכרים מכונית.
קארטר זכה למעמד המתווך ההגון, המוביל הנחוש והמפשר היעיל. הוא היה מקובל על המצרים והישראלים ראו בו מי שיושיעם ממעגל האיבה הערבי. אך קארטר ניצח למעשה על מהלך חד צדדי, במסגרתו, ויתרה ישראל מראש על 100% ממשאביה בעד הנכונות המצרית להפסיק להילחם בנו. ישראל זכתה בשלום קר מצד מדינה מתחמשת, שמערכת החינוך וזירת התקשורת שבה מובילות את הקו האנטישמי במדינות ערב.
סאדאת, שהעז לנאום תחת הדגל הכחול לבן, חשש בעקבות זאת מהפיכה ולכן שלח את בן דודו במקומו לטקס הענקת פרס נובל לשלום. בסופו של דבר הוא נרצח. יורשו לא התכוון לסכן את חייו, קירר את היחסים והתעקש על הגרגר האחרון של טאבה.
מאז הפך קארטר לבלתי תלוי בקולות היהודים בארה"ב – תומכים טבעיים של המפלגה הדמוקרטית, וככזה החל בתאוצה רבה לקדם את עמדותיו הכנות, המבהירות מדוע ראו בו המצרים מתווך הוגן וכיצד איפשר לישראלים לקדם ויתור גורף חד צדדי. בעינייי הוא התגלה כשחקן אנטי-ישראלי מובהק שדוגל בתזה האנטישמית לפיה בכל אשמים היהודים – באי קידומו של משא ומתן, בעוולות במזרח התיכון, באי הקמתה של מדינה פלשתינית ואפילו בפונדמנטליזם הערבי.
בדומה לשחקנים פסאודו-אקדמיים, גם ספרו החדש שפורסם בחודש שעבר - "Palestine Peace Not Apartheid", אינו אלא נרטיב סובייקטיבי הכופה את התיאוריה על העובדות, ומקדם מטרה אידיאולוגית ההופכת את ישראל לשחקן האכזר באזור, שבלעדיה היה שוחר
יש לשים לב לקארטריזם, שכן קודם שהוא מגלה את פרצופו האמיתי הוא לעתים מתווך מטעם, ממלא תפקיד "נטרלי" כמפשר ומארח צדדים לתהליך פיוס "הוגן". הציפייה הנחשקת של רבים מחוקרי היחסים הבינלאומיים, אשר בניתוח כשלון הסכמי אוסלו, ניירות וואי ופסגת קמפ-דיוויד השנייה למדו כי הבעיה היא היעדר מוביל נחוש כג'ימי קארטר, הנה ככל הנראה געגוע למנהיג שיכפה על ישראל להיענות לכל תביעות הצד השני כתנאי מוקדם למו"מ.
נכונות של מנהיגים ישראלים להיענות למגמה זו מבטיחה, כך מלמדת מורשת קארטר, פרסי נובל לשלום וקריאת ספרים, כמה שנים מאוחר יותר, המלמדים על פקפוקים סמויים בקרב אותו מארח "נטול פניות" בזכות קיומה של מדינת ישראל.








נא להמתין לטעינת התגובות


