פדיון שבויים אינו נושא לספין
פיני מידן-שני נרתע מהתבטאויות רה"מ לגבי החיילים החטופים, וחושב שהם פוגעים בחוסן שלנו
בהשכלתי הצבאית ובניסיוני כחייל ומפקד התחנכתי על פי האמונה שמדינת ישראל וצה"ל יעשו ככל שלאל ידם להשיב הביתה את הבנים. אמונה שהפיכה תעוזה בדורות רבים של לוחמים. גם כשרבים סיכנו את חייהם כדי להציל את המעטים, לא ראינו בכך נורמה פסולה, אלא זכות וחובה. וידענו שאת מה שנעשה למענם, גם הם היו עושים למעננו.
אבל בנהריה למדנו מושג חדש במורשת הקרב: לא נסכן את חייהם של רבים בכדי לשחרר שני חיילים, שבמקרה הרע יאלצו לשבת בשבי זמן ממושך יותר. האם זו עוד אמירה אומללה או קונספציה חדשה? איך מתקשרת אמירה זאת עם מצבם האמיתי של החטופים?
כשבוע לפני נאום נהריה למדנו שייתכן והחטופים בלבנון אינם בין החיים, וכי לא נחליף ארונות בשבויים. לאחר מכן, בטקס בקריית מלאכי, כבר נאמר אחרת, כי אין זה ודאי שחיילינו נהרגו בעת החטיפה.
התבטאויות שפוגעות בחוסנו של צה"ל
יש מקום וזכות לדרוש מאויבינו לקבל אות חיים. יש גם מקום להתנות את החילופים בכך ולא להיכנע לתביעה מרושעת וחסרת כל בסיס לשחרר את סמיר קונטאר בכדי לקבל מידע אמין. אולם חשוב לדעת מתי נודע לנו, ובאיזה רמת אמינות, כי שבויינו אינם בחיים. האם מדובר רק בהערכה מלומדת על פי הממצאים שנשארו בשטח?
הרי אין מדובר בשימוש ציני במידע חלקי כאמצעי לחץ שיביא את חיזבאללה להוכיח כי הם בחיים. ואם ידענו זאת במהלך הקרבות, כיצד השפיע הדבר על מטרות המלחמה? ומה לגבי זכות הציבור, או לפחות זכות ההורים, לדעת? האם בדיעבד השתמשנו בכך באמתלה מאוחרת להצדיק את היציאה לקרב ואת הפסקת הלחימה
למיטב הבנתי וידיעתי, מדינת ישראל ואלו המופקדים על הטיפול בסוגיות השבויים עשו ועושים מאמצים עילאיים להשיב הביתה את הבנים. אך התבטאויות ברוח נהריה ואלו שקדמו לה רק ממשיכות לכרסם באמינותו,ערכיו וחוסנו של צה"ל.
אדוני ראש הממשלה, "פדיון שבויים" איננו נושא לספינים תקשורתיים ואינו דומה לרעיון ההתכנסות או להצהרות בשדה-בוקר, ותהה כוונתם אשר תהה. הערך של "ישראל ערבים זה לזה" אסור שיילמד כעוד מושג בכלכלה, הנמדד רק במונחי "עלות תועלת". בצד חובתנו להראות לאויבנו את נחישותנו ולא להיכנע לתכתיביהם, אסור לנו לוותר על ערכינו, כי עליהם מבוסס חוסננו.
נא להמתין לטעינת התגובות
