לא סורגת בשביל אף אחד
בתיכון זו היתה הדרך היחידה לעשות עיניים לבחורים, גם אם זה דרש ממנה להתמחות במתמטיקה כדי להמציא דוגמא עם דיוקן הרב קוק. אבל עכשיו, אין מצב שתתפסו אותה בוררת vog בחנות סדקית. רויטל ויטלזון-יעקבס חוזרת לראות בעיניים
אחרי שעבדתי כל כך קשה בכדי לצאת ממעגל ההתמכרות, אחרי שהגוף שלי הצליח להשתקם והעיניים נפתרו מהצילינדר, סירבתי והתחננתי: "למה אתה לא מוצא איזה אולפניסטית שתעשה לך?". ואז, נאמרו מילות הקסמים: "כי יש משהו במרקם ובגמישות של הכיפות שלך שלא מצאתי בשום מקום אחר".
נכנעתי, הרי אשה אמיתית לא יכולה לעמוד בפניי הצהרת בלעדיות. ברגליים כבדות צעדתי לעבר מגירת הבגדים המודחקים (שרוואלי דייגים, גרביונים בצבע מוקה או חרדל, או כאלה עם המון רכבות שרק אלוהים יודע למה אני אף פעם לא זורקת אותם). שם השארתי אותה בפעם האחרונה – ערכת הסריגה.
מעבר להיותה אומנות, סריגת כיפות במגזרנו היא כוח, כוח כלכלי ורומנטי. בואו נבהיר במעט את המושגים הבסיסיים:
לכל סורגת יש את הדילר שמספק לה חוטים בשקיות נייר חומות. כאשר מישהי חדשה מבקשת לדעת היכן ניתן להשיג חוטים, את מחייכת ועונה ברשעות: "אה, בכל חנות של מוצרי סידקית". הרי אף לא באמת יודע מה זה סידקית ואיפה יש חנויות של הדברים האלה.
ואכן למצוא את החנות הנכונה זה מאמץ בלתי יתואר. ברוב החנויות בערים הגדולות, מדובר בכוך של שתי זקנות שמוכרות לחברות הזקנות שלהן צמר. החנות פתוחה, במקרה הטוב, למשך שעה ביום. את נכנסת לחנות ומכיוון שאת לא בת שמונים, היא יודעת
את בוחרת בקפידה, שהגוונים יהיו הולמים, בכל זאת מדובר בבנים דתיים שהצבע הכי נועז שהם לבשו עד היום היה כתום. אבל הכיפות שלך מיוחדות וססגוניות, למרות שיש פה ושם שילובים של ורוד עם כתום ולמרות שקוראים לזה: כיפה גרוזינית.
הסוד אינו רק בצבעים, אלא בצפיפות. כל אחת והנוירוטיות שלה. יש כאלה שקונות מסרגה 0.5 – והולכות על קטן וצפוף, אלה שלא מבינות כלום קונות מסרגה גדולה מדי ואז הכיפות, לא עלינו, נראות כמו כיפות של מכונה (שזה, בברנז'ת הסורגות, יותר שפל מלקנות קומקום חשמלי מהחוברת של ישראכרט).
האגדה מספרת על אחת מאולפנא בדרום הארץ, שהתיישבה על מסרגה שנכנסה כמעט כולה לישבנה הימני. ההמון מכיר את הגרסה בה היא הובהלה לבית החולים, אולם במור"קים של הסורגות הותיקות, אנחנו יודעות שהיא שלפה את המסרגה מבלי למצמץ והמשיכה לסרוג.
כמו כומתות מאובקות המעידות בכמה קרבות השתתפת, או שכבת הג'יפה השחורה על סנדלי שורש המעידה על משך הזמן בו התייבשת כדי לעצור טרמפים, כך גם מסרגה שחוקה - שכבר ירד ממנה כל הציפוי ונשארה רק חלודה מסרטנת - מעידה על סורגת חרוצה ומיומנת, המביאה כבוד לסורגת ולובשי כיפותיה.
כל סורגת מתחילה רוכשת את התנ"ך: "ספר לדוגמא" (של לאה ירחי המלכה) ובו דוגמאות, אותיות, שילובי צבעים בקיצור- הכל. בהמשך, המבינות האמיתיות מתחילות להריץ ביניהן דוגמאות. כך את מוצאת את עצמך הולכת לישון כל ערב ובחיקך דפי חשבון ממורטטים, מלאים באיקסים סודיים, שאוי ואבוי אם תאבדי, כי אף פעם לא זוכרים את זה בעל פה.
ויש את עניין הגודל. לחבר'ה המכיניסטים זה הכי קל; כיפה בקוטר מטבע של חמישה שקלים בצבע אחד לרקע ועוד פס מכוער לסיום. ושתהיה שטוחה לחלוטין, על מנת שתוכל להתלבש יפה על ליפת המוש בן-ארי שהם מגדלים בתקופה זו.
החבר'ה הממוצעים החובשים כיפה גרוזינית בצבעים סולידיים בגודל 14 קצת יותר בעייתיים, אבל הזוועה האמיתית גלומה באבות המתנחלים שרוצים כיפה ענקית ולבנה שבסופה ארבעים קילומטר של דוגמא. שלב הרקע הלבן משמים, אולם שלב הדוגמא מתיש כפליים. לפעמים מגיעים למצב מצוקתי בו את משתמשת בחמישה חוטים בו זמנית. הוותיקות מצליחות להשאיר את כל החוטים בתוך קלמר הג'ינס המשומש. אולם הצעירות מנצלות את רוחב השולחן ומניחות כל חוט במקום רחוק, שיהיה קל להפריד. אלא שאז, כל משיכה לא עדינה, מגלגלת את החוט לרצפה, והוא שואב אליו אבק, שערות, ניירות טואלט וקליפות קלמנטינה – בקיצור, כל מה שיש לכיתת בחורילות צעירות להציע בעיצומו של כסלו.
ושלא תחשבו שמלאכת ההשטחה והקימור היא קלה. כשזה יוצא שטוח מדיי את נאלצת להרטיב את הכיפה, להצמיד אותה לקערה הפוכה – ולשבת עליה. לעומת זאת כשהכיפה התעגלה יותר מדיי, את מאדה ומגהצת. אם גם זה לא עוזר, את משטחת אותה על שפיצים של שולחנות, ספסלים מברזל וכל חפץ שמוגדר כמספיק יציב בכדי להכיל את העצבים שלך.
אם הבנים היו רואים איזה מסכת התעללות עוברת הכיפה שלהם לפני שהיא מתמקמת להם על הראש, ספק אם היו מבקשים עוד.
לרוב הן מכות בך אחרי שהתחייבת ביום חמישי בצהריים להספיק להכין חמש כיפות לאירוע בשבת. את משכנעת את עצמך שתספיקי אם תסרגי במשך 30 שעות רצוף, מתיישבת מול שידורים חוזרים של צעירים חסרי מנוח ומתחילה לסרוג.
אחרי שש שעות מתחילה תחושת נימול קלה בעורף, את מנסה להחזיר לעיניים את הפוקוס הטבעי שלהן בכל פעם שאת מרימה את מבטן הפוזל מהכיפה. נמק בציפורן אצבע ימין מרוב ליפופים, חור באמצע אגודל שמאל שנותן קונטרה למסרגה ומחזיר אותה חזרה ואין לתאר את מצב הציפורן של אגודל ימין, שם שקעה לה המסרגה לתוך הבשר והשריר נמצא במצב קיפאון מתקדם. והפרקינסון, הו, הפרקינסון.
בואו נשים את הדברים על השולחן, הכל מתחיל ממניע כלכלי. הרי את במילא טוחנת בייביסיטינג ומתה משעמום כי יש להם רק ערוץ 1, לפחות תרוויחי משהו במקביל. את לוקחת עוד ועוד הזמנות ומתחילה לסרוג כל הזמן ובכל מקום (חוץ מהשירותים, בכל זאת מדובר בתשמיש קדושה). מעניין שדווקא אותן המורות שנוזפות בך לא לסרוג בשיעור, הן לרוב המזמינות הראשיות שפשוט לא רוצות שיחשדו בהן.
המניע היותר נאצל זה הרומנטיקה. איזו אישה לא רוצה לראות את מעשה ידיה מונח בגאווה על ראשו של אהובה. במיוחד בימים שזה הדבר הרי קרוב ל"נגיעה" שהם יכולים להרשות לעצמם. אחרי שהוא יוזם את הטלפון הראשון, לסרוג זו התגובה האקטיבית היחידה שאת יכולה לעשות בשביל הקשר יתקבל בברכה. אבל גם אז, אסור לך להגיד לו "אני עושה לך כיפה", כי זה מחייב מדיי ועלול להלחיץ.
ובכל זאת - את משקיעה, עושה לו סמל של בני עקיבא + שעורה בגוונים שונים של צהוב + פרופיל של הזקן של הרב קוק + השם של השבט החדש. מרוגשת, את מביאה לו את היצירה והוא מחזיר לך אותה בנחירת בוז: "את לא יודעת שב: 'אחיה-שב-אל-ארצו' יש מקף בין ה-י' וה-ה'?" ואת פורמת ומתקנת ומחזירה לו, עם 'י', מקף, ה'' מכל הלב.
שבירת הלב הטראגית הראשונה מתרחשת כאשר הוא חוזר לשבת חופשית והכיפה אינה על ראשו. "איפה היא?" את נזעקת, נזכרת איך בכל עין שעשית דמיינת את הפסוקים שיופיעו על ההזמנה שלכם. כמה השקעת והוא, באדישות שתאפיין גם את הטוב שבבעלים עונה: "וואלה, היא נאבדה לי בכדורסל".
אתה מבין ידידי? להפסיק לסרוג זה כמו להפסיק עם סמים, זה חייב להיעשות בבת אחת. כי כל דוגמא, מסרגה או חוט מחזירה איתה את הרעידות באגודל, הדקירות בעורף – וכן, בעיקר את עוגמת הנפש.
נא להמתין לטעינת התגובות
