משפט ראווה
היועץ המשפטי חייב לעשות את הדבר שיכול להציל את כבודה של מערכת המשפט - למשוך את כתב האישום נגד רמון ולהורות על פתיחת חקירה. אחרת הוא יהפוך למשפט ראווה
הסיפור ידוע וגלוי. חיילת הטרידה מינית את רמון. או לפחות הציעה לו הצעות בעלות אופי מיני. הצטלמה איתו ועגבה עליו. הוא הבין מה שגברים רבים היו מבינים בנסיבות הללו. הוא ניסה לנשק. לא אלימות ולא תקיפה ולא מעשה מגונה. עניין של שתיים או שלוש שניות.
אחרי מה שקרה, לפי גרסת החיילת, היא שוב הצטלמה איתו. היא גם נתנה לו פתק עם מספר טלפון. הסביבה לא התרשמה שהחיילת היתה נסערת. ולקח דקות ארוכות עד שהחלה ההתרגשות. ולמרות כל אלה, הפלרטוטים והעגיבה והרמיזות המיניות המפורשות שלפני, ולמרות הצילום ומסירת הטלפון שאחרי, ייתכן שהחיילת לא התכוונה לכלום. היא סתם צחקקה.
אנשי מנגנון אכיפת החוק, במשטרה ובפרקליטות, ידעו שאלה הפרטים. הם אולי רצו להסתיר אותם, אבל במדינת ישראל זה לא ממש אפשרי. התוצאה היא כתב אישום מופרך, מיותר, שרק מבהיר שרדיפת צדק לא היתה, אבל רדיפה היתה גם היתה. הנשיקה, לכל היותר, היא עניין של אי הבנה. ואם נחמיר, אז זה ממש לא יפה. אבל ההתגייסות המדהימה מרגע היוודע המקרה, התקציבים, השכנועים, השקרים, הלחצים, שליחת החוקרים לחו"ל, האזנות הסתר עם ניסיון להסתיר אותן - אלה העניינים שראויים לחקירה. הרי יש כאן חשש לכאורה להדחת עד ולשיבוש הליכי חקירה.
עכשיו, כאשר הפרטים ידועים, היועץ המשפטי חייב לעשות את הדבר שיכול להציל את כבודה של מערכת המשפט - למשוך את כתב האישום ולהורות על פתיחת חקירה בנוגע להליכי החקירה עצמם. הפחד כנראה גורם לו להימנע מהצעד הראוי. אבל הטעות שלו עלולה להיות גורלית. שהרי אם יורשע רמון בנסיבות שנוצרו, ספק אם יהיה מישהו שיקנה את ההרשעה. שהרי הצדק מחייב זיכוי מלא ומוחלט. כל אפשרות אחרת תהפוך את משפט רמון למשפט ראווה.
אלא שיש בעיה. הפרשן המשפטי משה גורלי כתב כאן בשבוע שעבר ששתי השופטות והשופט של רמון יודעים בדיוק מה מצפים מהם למעלה. הרי הנשיאה דורית ביניש ממש לא רוצה שרמון יחזור. ואם אף על פי שהכל ידוע תהיה
ומצד שני, השופטים גם יתקשו לזכות את רמון. שהרי זיכוי עלול לחבל בקידום שלהם. הרי השופטת ביניש היא כינור מרכזי בוועדה למינוי (ולקידום) שופטים. ובכלל, זיכוי עלול לאשר את הטענות נגד המשטרה והפרקליטות.
כך שזה לא משנה מה תהיה ההכרעה במשפט - זה יהיה אסון לשלטון החוק, לשופטים, למערכת המשפט. ולכן, אדוני היועץ, זה לא מספיק להיות הגון. אם נותר בך קצת אומץ, משוך את כתב האישום. זה לא מאוחר. יש לך סמכות לעשות זאת לפי החוק. בנסיבות שנוצרו, זה יהיה הצעד היחיד שיציל את מערכת המשפט.
שר החוץ הספרדי מיגל מורטינוס, ששהה כאן שנים כשליח האיחוד האירופי, גיבש יוזמת שלום אירופית. לא תוכנית גרנדיוזית, אלא יוזמה קטנה לפתרון בעיית הקסאמים.
טרם יבשה הדיו על נייר העבודה, קפצו דוברי ממשלת ישראל, ובראשם שרת החוץ, כדי לומר בקול גדול- לא, לא, לא. למה לא? הרי החמאס יודע מצוין את שפת ה"לא". אז למה, לעזאזל, אנחנו צריכים לעשות את העבודה השחורה בשביל החמאס? מדוע כאשר הקרב הלא פחות חשוב הוא קרב ההסברה אנחנו צריכים להביס את עצמנו?
ייתכן שהתוכנית, שכוללת הצבת כוח רב-לאומי בדרום הרצועה, היא תוכנית איומה. אלא שלא צריך לומר "כן". צריך להיות מתוחכמים. כמו הפלשתינים. מספיק לומר משהו כמו: "כל רעיון שיפסיק את שפיכות הדמים ראוי לבחינה". אין צורך ביותר מזה. הפלשתינים יעשו את שאר העבודה.
בספר "קיר הברזל" מתעקש החוקר אבי שליים, שיושב באנגליה, להוכיח שישראל, לאורך רוב שנותיה, היתה סרבנית שלום. מיותר לציין שגם אם יש פרטים נכונים בספר, הטענה המרכזית יותר משגויה. אלא שישראל, לפחות זו של החודשים האחרונים, עם "לא" להצהרות השלום של אסד, "לא" ליוזמה הסעודית ו"לא" ליוזמה הקטנה של מורטינוס, מתעקשת לכתוב את ספר ההמשך. הפעם, כנראה, זו לא תהיה תעמולה אנטי-ציונית. זו תהיה ממשלת ישראל נגד מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
