די לעקרות ההלכתית
לפני שנתיים פרסמה רבקה שמעון מאמר בשם " פרו ורבו" ובו היא קראה לרפורמה בדיני הטהרה. מתברר כי היא קלעה לדעתו של הגניקולוג ד"ר דניאל רוזנק ויחד הם פרסמו בעיתון הצופה ראיון חדשני בנושא. המאמר עורר סערה והדי ביקורת רבים, אך חגי אפרתי דווקא נלהב מהבשורה, ומקווה שמישהו מהממסד הרבני ירים את הכפפה
המאמר כתוב בצורה כל-כך זהירה שנראה שעבר הגהות רבות לפני שפורסם וצומצמה משמעותו הרדיקלית למינימום האפשרי. אולם אי-אפשר לכלוא את המשמעות המהפכנית שלו גם בניסוחן העדין ביותר. למעשה, זהו חומר נפץ תיאולוגי.
במאמר מלין ד"ר רוזנק על תופעה המכונה "עקרות הלכתית". מתברר שבשל הבלבול הסורר בין המושגים "נידה" ו-"זיבה" ישנן נשים רבות המחמיצות את ''הזמנים הטובים להתעברות'' כיוון שהן, כביכול, אסורות לבעליהן בימים אלו. כך נוצר מצב שבו הן לא ממלאות את אחת המצוות החשובות, יש שיגידו החשובה ביותר, של פרו ורבו. זהו מצב בלתי-נסבל.
אחת לאחת מציגים השניים את הדעות השונות בסוגיה ועונים להן תשובות מנומקות היטב. מעבר להנאה מעצם קריאת מעשה שתי וערב הלכתי זה, העוסק לכאורה רק בשאלת הנידה והזיבה, מכיל המאמר מוקש רב עוצמה שידיהם האמונות של מחבריו ניגשו לפרק בזהירות הראויה. המוקש הוא שאלת המנהג שהופך לדין או במילים אחרות - למי יש סמכות לקבוע מתי מנהג שהשתרש הוא טעות ולהכריז על ביטולו.
הקטניות כמשל
ברור שכוונת הפוסקים בעניין לא הייתה להביא לפגיעה חמורה כל-כך בערך הילודה, והסייגים שהציבו היו אך גדרים כדי להרחיק מחטא אולם סייגים אלה היו מרחיקי לכת ובלתי- מדתיים בעליל. כיום, טוען ד"ר רוזנק, עם ההתפתחות הטכנולוגית ניתן לענות לבעיית הזיבה באמצעים פשוטים יחסית ובכך להתיר את הנשים האומללות הללו לבעליהן.
קל להתייחס לשאלה הזו תוך שימוש בדוגמא של הקטניות בפסח. ברור לכל אדם סביר שמקורו של איסור אכילת קטניות בפסח בטעות יסודו. כל האפולוגטיקה ההלכתית הענפה שהתפתחה מאוחר יותר אינה יכולה לשנות עובדה זו. אלא מאי? מרגע שהוכרז על איסור זה התפתח מפעל שלם של הצדקות ופרשנויות המחייבות את אכיפתו עד כדי אבסורד. כיום, לא רק שאין מקלין בכך אלא שיש עוד
חומרות המתווספות מדי שנה והדבר פשוט איבד כל טעם ראוי.
אלא שאם בעניין הקטניות מדובר בזוטי דברים, לא כך הדבר בעניין הזיבה. כאן מדובר בעניין מהותי המבוסס על מסורת של אלפי שנים ואין לעוקרו באחת. מה שנדרש הוא מה שכל-כך חסר לציבור הדתי-לאומי ולציבור הדתי בכלל: אומץ לב רבני.
עם התמעטותה המובהקת של דעת תורה בימינו עדיין ישנם כמה ענקי רוח והלכה מהם אפשר לצפות להידרש לסוגיה זו ולתקן את המקולקל שכן כלל נקוט בידינו כי מעוות לא יתקון. אותו רב שיתיר את המותר ויאסור את האסור יזכה ודאי לקיתונות של בוז עד כדי אלימות מילולית ופיזית אך זהו מובנו של אומץ: לנקוט מהלך בשם האמת והצדק למרות השלכותיו הקשות המצופות. האתגר הזה מונח לפתחם של גדולי הדור.
נא להמתין לטעינת התגובות
