התוכנית הסודית של חלוץ
הרמטכ"ל כבר שמע השבוע מהתקשורת שהוא בדרך החוצה, אבל מבחינתו פרישה כלל לא באה בחשבון עד שתיחשף האמת שלו לגבי המלחמה. שטח צבאי
בשדה דב קצת לחיצות ידיים והנה עולים למסוק, היישר לתרגיל גדודי של לוחמי מילואים במרכז לאימוני יבשה בנגב. בדרך הוא מדפדף במחשב כף היד ומביט בעיקר על המדינה שהוא אוהב. לא בכדי הוא ביקש מחברו לצייר עבורו ציור שיכלול את הצבר הירוק, שמזכיר את הישראליות שהוטמעה בו. למרות שיש כאלה שאומרים כי הוא, בכבודו ובעצמו, קלקל את הדימוי הצברי עם משפטים באנגלית כמו "איי רילי דונט קר", ושימוש בשפה הלועזית בתדירות המתפרשת כיהירות, ולא משנה מה חושבים חבריו.
לביקור התלווה האלוף במיל' משה עברי-סוקניק מי שהיה בעבר מפקד הגיס הצפוני, נספח צה"ל בוושינגטון ומי שלא המליץ על מסקנות אישיות נגד מפקד אוגדה 162, תא"ל גיא צור. הוא הצטרף לביקור כ"משקיף". נחיתה. הצדעות. לחיצות ידיים. לגימה מקפה מהביל. קצינים עבי כרס נוגסים ברוגעלך ולוגמים מיצים מבקבוקי דיאט. חלוץ מביט בשעון ומאיץ בפקודים אחרי שתי דקות, "אכלתם יותר מדי, צריך לעבוד".
הרצאה. סוקניק, מתעניין ומפגין בקיאות רבה בשיטת ההפעלה ואפילו מזהה כמה פקודים שלו לשעבר שנותרו במערכת, אבל הוא לא שבע רצון. הוא רוצה לראות יותר טכנולוגיה בשטח שתאפשר לתחקר את התרגיל בצורה מדויקת. מצגות נוספות על התרגיל ויורדים לשטח. יושבים בחפ"ק. המפקדים עדיין לא הספיקו לסדר את מסך הפלזמה של המזל"ט המרחף באוויר והתמונה קופצת.
מסך הפלזמה מעורר אצל כמה קצינים בדיחות ביחס למסקנות המלחמה בלבנון, כמו "נראה עכשיו את המג"ד מסתדר בלי המסך". המג"ד לחוץ, מתרגש ומסמיק מעצם העובדה שהרמטכ"ל יושב לידו ובוחן אותו. חלוץ מקשיב לפקודות. שואל שאלות. אבל בעיקר מקשיב להתנהלות כיצד גדוד חי"ר במיל' נלחם בגדוד אויב בלב עיר שנבנתה לאחרונה במתקן האימונים. הקב"ט ברקע מעיר לקצינים מה פתאום חברה אזרחית מצלמת בווידאו את התרגיל בלי אישור שלו. הוא לא מהסס ומגדיר זאת כתקלת ביטחון שדה.
ההתנהלות בחפ"ק מספיקה לחלוץ וכעבור זמן קצר הוא כבר בשטח, נפגש עם הלוחמים במילואים שמכתרים את העיר רגע לפני הפריצה פנימה. כאילו סערה אחזה בו הוא עובר קבוצה קבוצה, מריץ איתם "דאחקות" על הדיונה. בכל זאת עברו ארבעים שנה מאז שהוא עלה על מדים והוא ממשיך לקפץ על הדיונות ומעיר לסובבים אותו "אתם לא בכושר".
הוא חייך. צחק בקול רם. סיפר בדיחות. לרגעים ארוכים הוא לא נראה כמו רמטכ"ל אלא כמו אבא נטול דאגות. גאה בילדיו המילואימניקים למרות שמרביתם מתלוננים על בעיות בציוד, ימי האימונים וימי התעסוקה המבצעית המוגבלים.
במשך שעה וחצי חלוץ היה אנרגטי, זחוח. למרות 5 טון אחריות שרובצים, כדבריו, על גבו הוא לא הפסיק לחייך. איש חכם. מודע היטב למה שאורב לו בפתח. הוא יודע שהאלוף אודי אדם ותא"ל גל הירש לא יישארו לעד הקורבנות היחידים של המלחמה הזו ויגיע הרגע והוא יצטרף אליהם, אלא אם כן יתרחש מהפך. מצב שיצרוב בתודעה הציבורית כי ראש הממשלה ושר הביטחון הם האשמים האמיתיים וחלוץ הוא היחידי שלא נושא באחריות הישירה לכישלון המלחמה. נראה הגיוני? ממש לא.
ככל הנראה, בסופו של דבר הרמטכ"ל ילך הביתה מוקדם מהצפוי, אבל רק הוא יקבע את המועד. כאיש חכם הוא ידאג שאף אחד לא ישכתב את ההיסטוריה ויפיל עליו את האשמה, כדי לדחוק אותו ציבורית אל מחוץ למעגל. הרי לא מעט אומרים שיש לו חלום להיות יום אחד ראש ממשלה. ולכן הוא נשאר. הוא יישאר כדי לדאוג שהאמת ורק האמת תצא החוצה. לכן הוא גם ינסה, למרות המעמסה, להוציא את המערכת מהבוץ ולהסיט אותה למסלול חדש.
עושה רושם שהוא באמת חושב שהוא יצליח ולא עושה זאת כדי לייצר ספין, אבל לא נראה שהוא מסוגל לכך. הדימוי האימתני של חלוץ בצה"ל עם כניסתו לתפקיד לא דומה בשום אופן לדימוי שלו בתוך צה"ל כיום. הוא כבר לא מטיל אימה והתנהלותו בסבב המינויים גרעה מאוד מהיכולת שלו לשקם את דימויו.
במוסף הכלכלה בו הוא עיין, זה עולם אחר. אם נשיא החברה נכשל ומציג במאזן הפסד צורב הוא הולך הביתה ומפנה את מקומו לאחר באופן אוטומטי. אבל כאן מדובר בצבא. לדבריו של חלוץ, זה חינוך של 40 שנה, ערכים, מוסר ואחריות כלפי הפקודים וממרומי גיל השישים זה מקבל קונוטציות אחרות. עד שלא יסתיימו התחקירים בראשות רב-אלוף במיל' דן שומרון, הוא לא יסיק מסקנות סופיות.
חלוץ לא מתכוון להניח את ראשו מתחת לגרדום, כדי שאהוד אולמרט ועמיר פרץ יתחמקו מאחריות. בנימין נתניהו אמר השבוע בראיון לגל"צ כי אם הרמטכ"ל עשה דברים שאסור לעשות או פעל בניגוד להנחיות הדרג המדיני, היו צריכים לפטר אותו. אבל אם מילא אחר ההנחיות ואלו הן התוצאות, אז מי שצריך להסיק מסקנות הם אלו שנתנו לו את ההנחיות. אין זה גורע מהאחריות שלו כרמטכ"ל לתוצאות המלחמה, אך יש לדברים אלו משקל כבד.
שר הביטחון לשעבר, פרופסור משה ארנס, ניסח את באופן חד אפילו יותר. לדבריו, חלוץ איש מבריק. טייס שהגיע לצה"ל כדי לבצע את תהליך הרה-ארגון בצה"ל בתקופה שבה כולם חשבו שלא תפרוץ מלחמה. חלוץ נתפס באותם ימים כמי שיכול לבצע קיצוצים נרחבים ללא סנטימנטים רק בגלל שלא צמח בחילות הירוקים.
אך המלחמה פרצה, והנה מצאו רמטכ"ל מרובע שעושה בדיוק מה שאומרים לו. רמטכ"ל חסר ניסיון בניהול זרוע היבשה עם לא מעט נאיביות. נאיביות שמובילה אותו לחשוב שהמטה הכללי עומד באופן מוחלט לצידו. הוא איש חזק, ללא, ספק אחרת היה עף ברוח מהסערה הזו שמכה את הכיסא שלו גלים גלים. מי מסוגל לעמוד בפרץ של ביקורת כזו, שבמקרים לא מעטים מגיעה לו?
עכשיו נותר להתבונן עד כמה זקיפות הקומה שלו תחזיק מעמד וכמה משקל מחמישה הטון שרובצים כעת על גבו ירדפו אותו לאורך ההיסטוריה הצבאית והציבורית. עד כמה הוא יהיה נחוש כדי לקעקע את הניסיונות להדביק לו באופן מוחלט את הכישלונות הצורבים של המלחמה הזו.
בינתיים, את הקרבות הוא לא ינהל רק מול העיתונאים וכלי התקשורת אלא מול הגורמים שקוראים להחליפו. על הכיסא מתמודדים שלושה: האלוף במיל' גבי אשכנזי, הקרוב יותר אל עמיר פרץ, וזוכה לפופולאריות רבה בתקשורת; האלוף משה קפלינסקי, שסובל מעט מהקשרים למלחמה האחרונה, כשברקע תעמוד חברותם של גבי ו"קפלן" במבחן המבחנים לאור ההתמודדות העתידית שבוא תבוא; האלוף בני גנץ, שנחבא בתקופה האחרונה אל הכלים באופן קיצוני, לא מתבלט בכלי התקשורת וכך גם נראית מועמדותו פחות אפשרית.
"רק המתים ראו את סוף המלחמה", כך אמר אפלטון. מלחמת לבנון השנייה פתחה מלחמה מסוג אחר, בה כולם ירצו להציג את האמת שלהם לתוצאות המרות של הלחימה בחיזבאללה. המלחמה הזו כנראה תימשך לעד.
מדי שבוע מתפרסם כאן הטור "שטח צבאי" של אמיר בוחבוט, כתב nrg מעריב לענייני צבא וביטחון. "שטח צבאי" מתייחס לסוגיות הביטחון של ישראל מזוויות אחרות מאלה שאנו קוראים עליהן במשך השבוע, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטות והמהלכים שמשפיעים על בטחונה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
