בוושינגטון הייאוש יותר נוח
גם שורה של בכירים ישראלים, פלשתינים ואמריקנים לא הצליחו להפיח תקווה בתהליך השלום הגוסס במזה"ת לנוכח ההתפתחויות בארה"ב. זמן די-סי
הדברים הללו, כלשונם הוטחו בי בשיחת טלפון שגרתית לפני מספר שבועות עם פקיד ממשל בדרג ביניים שלרוב אינו מרבה במילים. הדברים הולמים שוב ושוב מאז: איפה היצירתיות הישראלית המפורסמת? איפה היוזמה? ביקור ראש הממשלה בוושינגטון השבוע, לא הותיר רושם שונה. מפגש הפסגה עם בוש נראה בלתי מהוקצע, חסר תוכן ממשי, לא נושא בחובו שום הבטחה.
סוף השלטון הרפובליקני בשני בתי הקונגרס מסמל אולי על כיוון חדש בהלכי הרוח בבירה האמריקנית, אולם הדרך לשינוי מדיניות החוץ במזרח התיכון ולנסיגה מעיראק - עוד ארוכה. כולם נושאים עיניים לוועדת בייקר-המילטון, כאילו רק המבוגרים האחראים יכולים להציל את המצב.
השותף הבכיר הדמוקרטי בוועדה של מזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס בייקר, הוא לי המילטון. המילטון, דמות מוערכת בנושא יחסי חוץ, גם היה סגן יו"ר ועדת החקירה של התקפת הטרור ב-11 בספטמבר. המילטון הוא גם ראש מכון המחקר על שם הנשיא וודרו וילסון, בו פועלת תוכנית לחקר המזרח התיכון. ביום רביעי בבוקר בוושינגטון, הוא מתפנה מעיסוקי ועדת בייקר – שיותר מדי מדברים בה והרבה מדי מצפים ממנה – ומגיע לפאנל מיוחד במכון תחת הכותרת "אופציות מדיניות החוץ של ארה"ב כלפי הקונפליקט הערבי-ישראלי".
זהות המומחים שהשתתפו בפאנל העלתה ציפיות לדיון מעמיק באופציות מדיניות החוץ. בין הדוברים היו פרופ' איתמר רבינוביץ', לשעבר נשיא אוניברסיטת תל-אביב ושגריר ישראל בוושינגטון וראש צוות המו"מ לשיחות השלום עם סוריה לפני עשור. יחד איתו היה גם דניס רוס, דמות בת-סמכא בענייני המזרח התיכון, לשעבר שליחו של הנשיא קלינטון לאזור וכיום ראש מכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון.
עוד השתתפו ח"כ מתן וילנאי, איש אש"ף יאסר עבד רבו, העיתונאי הלבנוני הישאם מלהם, פרופ' מורהאף ג'וג'טי מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ודיוויד מילר, חוקר בכיר במכון וילסון ופעיל שלום.
ארבע
מזמן לא נרשמה בוושינגטון כזו הסכמה רחבה בין משכילים מישראל, לבנון, הרשות הפלשתינית וסוריה. כולם הנהנו בראשם כשהועלו התלונות על חוסר מעורבות אמריקנית בסכסוך. כולם הסבירו שהמצב תקוע וחסר סיכוי יותר מתמיד. "ותאמינו לי, כמה שזה גרוע, זה יכול להיות עוד נורא יותר", אמר פרופ' ג'וג'טי.
ח"כ מתן וילנאי נתן את האות הראשון. "יאסר עבד-רבו ואני", הוא אמר לקהל בפתח דבריו, "הסכמנו כמה דקות לפני שהתחלנו את הדיון ששנינו מאוד פסימיים. אין הרבה סיכוי לתהליך השלום, המנהיגים שם וגם כאן, די עלובים". עבד-רבו מיהר להסכים. "המנהיגים חלשים, בכך אין ספק ואני שמח על הערותיו של וילנאי שכולם מנהיגים חלשים, כך סוף כל סוף גם אבו-מאזן נמצא בדרג שווה", אמר.
אין מחלוקת בין הדוברים כי הממשל האמריקני הנוכחי, אינו מעוניין להפשיל שרוולים ולפעול למען הצדדים בסכסוך. "קיימת סקפטיות רבה לגבי הרצון והמוכנות של ממשל זה לסייע לצדדים", אמר עבד-רבו. דיוויד מילר הוסיף כי "זה הכל עניין של בחירה. והממשל הנוכחי בחר בעיראק, איראן וטרור ובחר שלא להשקיע בסכסוך בין ישראל לפלשתינים".
"בהתחלת תקופת ממשל בוש", סיפר מילר, "קראנו לזה מדיניות ה- ABC - Anything But Clinton". מילר הסביר כיצד "ממשל בוש בתחילת דרכו רצה להראות שהוא נוקט בדרך שונה ממעורבותו העמוקה של קלינטון בסכסוך, ובכך הוביל לחוסר מעש. אחר כך הגיע 11.9 והממשל לא יכול היה לדבר עם צדדים שמעורבים במה שהם מעורבים. אחר כך הגיע החשש מן הכישלון". וכך העבירו אנשי בוש שש שנים יקרות מפז, מבלי לעשות כלום.
"מה עם ממשלת האחדות ברשות הפלשתינית? האם אין סיכוי לשינוי?", שאל אדם מהקהל ונענה על ידי עבד-רבו בנבואה שחורה משל עצמו. "איני אופטימי, הפער בין הצדדים גדול מדי. החאמאס תקועים באג'נדה שלהם. אני מאמין שאם בכלל תקום ממשלה זו, לא ברור איך תתפקד. זו תהיה ממשלה נכה".
אז יש בכלל אופציות למדיניות החוץ של ארה"ב? האם התכנסו כל המומחים כדי לומר לציבור את מה שכולם ממילא מרגישים? מילר יודע להצביע על מה שלא כדאי לעשות. "אני אשליך את גופי על הכביש, כדי להתנגד למנוע כל התחלה של מו"מ ישיר על הסדרי הקבע", הצהיר.
מילר גם הוסיף רף נמוך במיוחד לעתיד הקרוב. "לו אני עכשיו נשיא ארה"ב, הדבר היחידי אליו הייתי חותר הוא שינוי האווירה במזרח התיכון שאולי תאפשר התחלה של מו"מ בעתיד. לא תהיה שום מדינה פלשתינית עד 2009. כל מה שאני מציע זה לפעול לשיפור האווירה כדי שבעתיד יהיה אפשר לקיים מו"מ". הייאוש בכל מקום, אמרנו?
גם פרופ' רבינוביץ' אינו רואה שום דבר באופק. הוא הסביר שהממשל האמריקני מרחיק את סוריה מעל פניו כי "האותות כלפיהם שליליים כל הזמן". השגריר לשעבר הוסיף כי ראש הממשלה אולמרט הוא חלש מבחינה פוליטית ו"מאבק עם הלובי המאוד חזק של מתיישבי הגולן הוא קשה מדי עבורו". מה שצריך עכשיו, המליץ רבינוביץ', זה שינוי אווירה - הסכמה אמריקנית ודיפלומטיה סודית. למקשיבים בקהל, הכל נראה ונשמע בלתי ישים, רחוק מהישג יד.
מי שהגדיל להקסים ולהפחיד היה העיתונאי הלבנוני, הישאם מלהם. מלהם, פרשן תדיר לענייני לבנון בכל רשתות הטלוויזיה האמריקניות, כמעט סלבריטאי במהלך המלחמה, הותיר את הקהל ברפיון ידיים מוחלט. "הבדיחה שמסתובבת בדרום לבנון היא שיש צבא בלבנון. מעל הקרקע, זהו יוניפי"ל ומתחת לקרקע, קיים צבא נוסף, חיזבאללה", אמר.
מהלם לא חסך דברי ביקורת גם מממשלת ישראל. "כל העולם הערבי מסתכל בתדהמה. הערבים רגילים למנהיגים ישראלים נועזים, חזקים והביצועים של ישראל בלבנון היו מתחת לכל רמה".
אבל הדברים הללו מחווירים לעומת הדברים שנאמרים על סוריה, שהיא לדבריו, מדינה חלולה בעלת מנהיגות אפסית שמפחדת מאיראן ומנסראללה. "זו הטרגדיה של מדינה שהיתה פעם גדולה והיום מוסדותיה חלולים, אין שם כלום. בשאר אסד אינו בשל לשום מו"מ רציני ומעמיק, הוא אינו מוכן למלחמה ואינו מסוגל לשלום. אין בסוריה מנהיגות, אין בסוריה אמינות, אין בסוריה סיכוי לשינוי"", אמר. "אם חאפז אסד היה צופה על מה שקורה בסוריה הוא היה יוצא מהמקום העמוק בו הוא נמצא".
בסוף יום הדיונים התחילו להגיע הידיעות על ירי הקסאמים בשדרות, על הרוגה בצד הישראלי, על גינוי אפשרי לפעולות ישראל בבית חנון בכינוס חירום של האו"ם. המצב יכול להיות עוד יותר גרוע. כמה חבל שלמנהיגים אין יותר יוזמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
