אוחזים במידת סדום
"מקום שהצעקות שם כנגד המצעד רמות יותר, כך מציאות מקולקלת ומודחקת של הומוסקסואליות לא-אינטימית רבה בהם יותר"
עכשיו מצא את עצמו עומד ממש מול קבוצה גדולה של כתומים, שהתנודדו וזעקו תהילים כנגד הצועדים הגורמים להתנתקות שהיה כן תהיה. "ידעתי שבנסיבות אחרות, אולי הייתי מצטרף אליהם וקורא את התהילים על המצב בכלל יחד איתם, אבל זה היכה בי . ידעתי שהם צועקים את התהילים עליי, על זה שיש בכלל כמוני".
אח"כ שמע הידיד על הדוקר החרדי שפצע שלושה, ותחושת האיום הפכה להיות פחות סימבולית.
יוצא לי להרהר לא מעט בידיד הזה ובלבדיות הנוראה שלעיתים מזומנות הוא מוצא בה את עצמו, כצעירים וצעירות דתיים, הומו-לסביים כמוהו, שהם, וכבר אין זה סוד, לא מעטים. בשבועות האחרונים יוצא לי להגות בהם לא מעט, עם צחצוח החרבות שמגיע, וראו זה פלא, מהמחנה התורני כולו: מאגפיו הנטורים-קרתאיים ההזויים, דרך המיינסטרים של הציבור הסתם-חרדי, החרד"לי, הדתי-לאומי ואפילו אלו מהרבנים שכבר חשבתי שבאמת יש בהם מן המודרן-אורתודוקסיות, כמו אבי גיסר ויובל שרלו. (מכירים את הבדיחה העתיקה של "תלמידי חכמים – מרבים שלום בעולם"?)
הנה ,מצאו להם גדולי הדור שבכל אתר ואתר עילה גדולה להתגדר בה, ולהכריז על מלחמת קודש. תנו לי להכנס קודם ברבנים "שלנו", אל דאגה, אני שומר תחמושת בהמשך גם לחרדים: בשבת האחרונה, בין עיתוני בית-הכנסת, המדירים תפילה מרבים, נופל אינסרט צבעוני לבין אצבעותיי. בקולאז' תמונות הכולל; תפילת-כתומים–רבים, דמות עטופה בטלית וחזיונות כיסופיים של אבני הכותל, המנורה ודגם-המקדש, מבקשים הקופירייטרים שבויי-הרבנים של "שילה-ברכץ" מבית-אל להלהיב אותי למצעד "העוז והענווה", שהוא, כמתואר: "מעמד תפילה ומחאה כנגד חילול ה' ופרץ הגאווה המאיים לפגוע בצביונה היהודי של מדינת ישראל, בערכי הצניעות והמסורת",שייערך באופן מקביל למצעד המתוכנן.
האמת, פרצתי בצחוק קטן – המצעד "שלנו" יהיה על טהרת החד-מיניות: הבנים ברח' יפו, הבנות במדרחוב. הכיתוב הדחוס הזה הצליח לסדר לי תחושות שהולכות איתי די-הרבה זמן: ההתחרדל"ות עצמה, כאורח חיים המגביה עד לגילאים מאוחרים את חומת-ההפרדה שבין המינים, היא גורם גדול יותר להיווצרות הרהורים, התנסויות וקביעויות הומו-לסביים
בהפכי את הדף התעצבנתי על-אמת: קלוז-אפ נרגש של ר' אברום שפירא ניבט אליי ב"קריאה קדושה" למניעת חילול הקודש, ותחתיה רשימה בלתי-נגמרת של רבנים מליגה לאומית ועד ליגה ז'. ביניהם, וראו בכך תוכחת-אוהב, יובל שרלו, אבי גיסר ונוספים , שיודעים לשדר בדרך-כלל פתיחות ואמפתיה גדולות יותר. מעניין לציין מי נפקד כהיום הזה: רבני ישיבת "הר עציון", רבני ישיבות וקיבוצי הקיבוץ-הדתי, מו"ר חיים דרוקמן , ומעטים נוספים ששכחתי ושאולי, מכל מיני סיבות, לא סופרים אותם…
ואני כבר קיוויתי,שלפחות מהרע של ההתנתקות יצא הטוב-המעט של התנערות מר' אברום ומגישותיו החשוכות-בדלניות שמעולם לא היו בשר מבשר הציונות הדתית…
עצוב לי שרק יונתן פולארד וההומואים מצליחים להוציא לרחובות את רבנינו והמון-צבאם עימם. האם ארצנו הקדושה איננה נשמטת מתחת לרגלינו בשל גזל הגר היתום והאלמנה ושאר אביונים? בשל שפיכות-דמים בחברה-הישראלית פנימה? בתאונות-הדרכים? ברשלנויות למיניהן? וגם, לעיתים, באצבעות מעט-קלות על ההדק אל מול אויבינו? ובשל גילויי-עריות, הטרדות, אונסים והשפלות למן האזרח מספר אחת, דרך ראשי-ישיבות, כוללים ומוסדות ועד למה שנעשה בלא-מעט-בתים, בחדרי-חדרים?
מה הפניקה הזו,שמגיעה בשוליים לאיומים באלימות ולסמנטיקה של "מסירת הנפש"? (מילים הורגות,מילים הורגות!). האם המציאות הנורמטיבית של חיי-משפחה הטרוסקסואליים כל-כך פגיעה ופריכה, שאיננה יכולה לעמוד בפני "שטף הסדומיות המאיים לקרב את המבול על הארץ"?
אל תטעו, מוריי ורבותיי: אף לא אחד מהצועדים שיצעדו, בשלום כך אני מקווה, ביום ששי הקרוב, בחר בנטייתו מתוך רצונו הטוב הלכתחילי-לחלוטין. ה"גאווה" שהם מבקשים לבטא היא משאת –נפשם לצאת מגדר המוקצים אל חיקה החם והמקבל גם את השונים של החברה. את הזכות להיות אוהבים ונאהבים בברית-זוגיות אינטימית, שהיא מותרו המקודש של האדם מן הבהמה. גם לבנינו ובנותינו שלנו, לצעירינו. זו בודאי אופציה נכונה יותר מייסורי-נפש-וגוף, שדוחקים לאומללות, לחיי-רמייה ליציאה-בשאלה ואף להתאבדות. (ואת הסוד הזה מוכרחים לחשוף: מרבית ההתאבדויות בקרב צעירים דתיים נסובה על הרקע הזה!).
הבטחתי שלא אניח גם לחרדים, ומנסיוני הדל של ארבע שנים כעובד-סוציאלי בחברה זו, אני יודע עד-מה רבה ההשתקה ביחס לנורמות המיניות המשתוללות שם, בחפשן פורקן ומענה קרוב. לא אפרט, וודאי שאלו דברים שיפה להם הצינעה, רק ארמוז שמקום שהצעקות שם כנגד המצעד רמות יותר, כך מציאות מקולקלת ומודחקת של הומוסקסואליות לא-אינטימית רבה בהם יותר.
ולמה אייחל?
למצב בו, אולי בשמץ המבוכה הרגילה של משדכי –השידוכים, אוכל יום אחד, אולי קרוב, לפנות לידידי שבסיפורו פתחתי, ולהציע לו מכר אחר שלי, שעדיין לא יצא מחביונו.
הכותב הוא משורר ועובד סוציאלי, חבר כפר-עציון וסטרייט מוצהר ומאושר.
נא להמתין לטעינת התגובות
