כוכב נולד
בכל פעם שתראו את הילד של יגאל עמיר, התמים והחף מפשע, תחשבו על אבא שלו. תחשבו עליו אחרת. זו התוכנית של עמיר, והתקשורת תדאג שלא תפספסו
העובר של עמיר וטרימבובלר הוא המשכו הישיר של יגאל עמיר באמצעים אחרים, נציגה עלי אדמות של הישות הערטילאית והמבודדת הספונה בכלאה. מוסכם על כולנו, אם כן, שזה יהיה בן. ביום השנה ה-11 לרצח יצחק רבין, הבן הווירטואלי הזה, שאולי מתחיל ברגעים אלה ממש לקרום עור וגידים ברחמה של לריסה טרימבובלר, ממקד אליו את הדיון הציבורי בהתנקשות שהתבצעה בכיכר שהיתה אז עדיין כיכר מלכי ישראל.
בן, משמע יורש, ממשיך דרך. להיות הבן של יגאל עמיר זה להיות סמל, לשאת תואר, להיוולד אל תוך סיטואציה מחייבת, לעמוד בציפיות, לחיות באור הזרקורים באווירה טעונה במשמעויות כבדות משקל. קשה מאוד לדמיין את בנו של יגאל עמיר כסתם אדם אנונימי שחי חיים בנאליים ופרטיים. קשה עוד יותר לחדול מלשרטט את מסלולי חייו האפשריים.
ברור לחלוטין שהחברה הישראלית איננה מתכוונת וגם איננה מסוגלת להתעלם ממנו. הצילום הראשון יתפרסם זמן קצר לאחר לידתו. האם זה יהיה צילום פפרצי? כן, אם טרימבובלר תסרב לשתף פעולה, זה יהיה צילום פפרצי – ביציאה מבית החולים, עטוף בשמיכות, או בטיול ראשון בעגלה, ואולי חבוק בידי הסבתא הגאה.
מן הסתם יקדמו לצילום הזה כמה דיונים מוסרניים במערכות כלי התקשורת. יובעו דעות ערכיות. הקו הפרגמטי ינצח. השיקולים המסחריים יגברו, ארוזים בנימוקים על זכות ואף חובת הציבור לראות ולדעת. המירוץ אחר הצילום הראשון והבלעדי ייצא לדרך.
"אם לא הייתי מפרסם", יאמר לעצמו העורך שפירסם, "מישהו אחר היה עושה את זה". "ואתה היית מפרסם"?, ישאל רפי רשף את העורך שלא פירסם. "חרטות"? הוא ישאל את העורך שפירסם, והלז ייאנח בכבדות, יתוודה על חיבוטי הנפש ויסביר כציד הגיע למסקנה המורכבת שלפיה דווקא אי הפירסום היה הופך את יגאל עמיר לגיבור עממי. המועצה לשלום הילד תגיש קובלנה למועצת העיתונות.
יעקב אילון יתקע בצופים מבט סתום ורב משמעות. מיקי חיימוביץ' תתעטף נוגות מהורהרת. נתן זהבי ומאזיניו יצרחו זה על זה. חיים יבין יחייך באירוניה כשיקשיב לאורי כהן-אהרונוב מספר על איומים ברצח שהתקבלו בביתה של לריסה טרימבובלר. אמנון אברמוביץ' יצטט מקור בכיר בשב"כ, יונית לוי תהנהן בכובד ראש. יאיר לפיד יבקש מקוראיו לתת לילד הזה לגדול בשקט, אולי הוא בכלל יגדל להיות מעריץ מושבע של יהונתן גפן?
כעבור כמה שנים יארוב לו צוות טלוויזיה מחוץ לגן. הילד יטפס על הסורגים. פניו יטושטשו. "אבא שלי רצח את ראש הממשלה", הוא יכריז בגאווה. יעקב אילון יתקע בצופים מבט סתום ורב משמעות. עמוס עוז יפרסם מאמר. אחר כך יתברר שדיברו עם הילד הלא נכון. אמו של הילד הלא נכון, ג', תספר בקול מסונתז ומחוספס בראיון לטלוויזיה שמאז שהיה בן שנתיים, יש לבנה פנטזיה מוזרה שאביו רצח את ראש הממשלה, למרות שאביו בכלל רואה חשבון.
פסיכולוגית הילדים תסביר שהפנטזיה אודות האב שרוצח את ראש הממשלה נורמלית לגמרי בשלהי הגיל האדיפלי, אך מאותתת על נטייה מדאיגה לאנאליות מוגזמת. הורי הילדים שהולכים לגן עם הילד הנכון יעידו שמדובר בילד חייכן וחביב, שובב במידה, ושטרימבובלר היא אם למופת. היא תצולם הולכת עימו יד ביד, בכניסה לבית הכלא. מישהו בשירות בתי הסוהר ידליף שקיר תאו של עמיר מכוסה בציורים של הילד – שמש, עץ, בית עם גג משולש, אבא-אמא-ילד, לבבות אדומים והמשפט "אבא עני אוהב אותח". פרקליטו של עמיר יציג בבית המשפט צילום של הילד מרוח בארטיק שוקו-בננה, במסגרת העתירה לאפשר למרשו לבלות יותר זמן איכות נטול
כתה ו', הצגת סיום בית הספר העממי. הילד מגלם את יונת השלום. הנה הוא, בצילום בעמוד הראשון, ראשו מוקף בעיגול לבן. בחגיגת הבר מצווה ברחבת הכותל, נישא על כתפי דודו, הוא יצווח במגאפון "אבא, אתה חסר". פסיכולוגית הילדים תסביר שבשבילו יגאל עמיר הוא לא האיש שרצח את ראש הממשלה אלא סתם אבא שלו. זה נורמלי לרצות את אבא. להתגעגע לאבא.
יאיר לפיד יסביר לצופים שלא צריך להסכים, אבל כן צריך להקשיב, כמו שאמר בוב דילן, ושמא יהונתן גפן, ויציג לצופים את לריסה טרימבובלר. בשבילו יגאל עמיר הוא פשוט אבא, תגיד טרימבובלר, זה נורמלי להתגעגע לאבא.
בתיכון הוא יתחיל לכתוב בלוג פופולרי. לפני גיוס יזיל דמעה בראיון וידאו באינטרנט. אחר כך יתפרסם צילומו במדים, צנחן גאה. כשיקבל ביום העצמאות מהנשיא את אות החייל המצטיין ילחש על אוזנו שיעניק לאביו חנינה. כשישתחרר יתפרסם ראיון מקיף ראשון עימו באחד ממוספי סוף השבוע. הוא יהיה רהוט ושפוי. כשינאם בעצרת למען מתן חנינה לאביו יזכה בתשואות סוערות. הסוגיה תידון בתקשורת. הוא יכתוב טור "בעד". נעה רבין תכתוב "נגד". ביל קלינטון הקשיש ילחץ את ידו מבלי משים בבניין האו"ם וידווח שהוא בחור מרשים ביותר.
"אבא שלי צדק", הוא יצעק באתר פיגוע הדמים בקו 18 בירושלים ויופיע בתפקיד עצמו בסרט שיביים אוליבר סטון על הקונספירציה של השב"כ שהפלילה את יגאל עמיר. ואז יבוא הצילום המפורסם שיופץ ברחבי העולם – יגאל עמיר, חלוש וכחוש, מחובק בזרועות בנו מחוץ לכתלי בית הכלא, אדם חופשי. ואולי ביום מן הימים הוא בכלל יהיה ראש הממשלה.
כמובן שהכל יכול להיות אחרת. הוא יקים להקת רוק, ייצג את ישראל באירוויזיון, ישים קץ לשמועות ויכריז שהוא הומו, ישתתף בתוכנית ריאליטי עם מאהבו הפלשתיני, יחתום על עצומה נגד חנינה לאביו, ייעצר על אחזקת כמות מסחרית של גראס, ויהפוך לנכס של השמאל, הכוכב הגדול בעצרת השנתית לזכר רבין ביום השנה לרצח.
יהיה לו חוש תקשורתי מפותח. בביאנלה בוונציה תוצג בהצלחה רבה סדרת צילומים של ניר הוד שבה הוא משחזר את הרצח שביצע אביו, לבוש בדראג. בתוכנית לילית פרועה בטלוויזיה הוא יחשוף את התחת, שם מתנוסס הקעקוע "אבא שלי רצח את ראש הממשלה". הוא יספר שבביקורי הילדות בבית הכלא לא גילה בו אביו שום עניין. ספרו האוטוביוגרפי בעל השם האירוני "אבא, אתה חסר" יהיה לרב מכר. הוא יודיע שאין בכוונתו לעשות ילדים, כדי לקטוע את השושלת.
מתישהו חיבתו המוגזמת לתקשורת תצא מכלל שליטה. ספר הילדים פרי עטו "קציצות הדג החריפות של סבתא גאולה", כבר ייחשב לפרוורטי. המופע המשותף עם צביקה פיק לא יעלה יפה. הוא יהגר לבלגיה עם מאהבו הצ'צ'ני ויעלה מחזמר נשכח על חיי ואנונו.
ושמא בכלל ייעלם, סתם כך? יהגר לאמריקה, ייתקל במקרה ברכבת התחתית ביובל רבין, ימלמל "סליחה" כשיפיל בטעות את המטריה מידו ויסתלק במהירות. הוא יילך במשך שנים ארוכות לטיפול בניסיון להיפטר מהצל המעיק של אביו ולזכות בחיים אנונימיים ונורמליים. לבסוף ישתקע במיניאפוליס, איש שמן ומקריח, מעט עצוב, שמאי רכב, נשוי ואב לשלושה.
ילדיו ואשתו כלל לא יידעו את סודו. יום אחד היא תתחיל לקבל מכתבים עלומי שם: "אביו של בעלך רצח את ראש ממשלת ישראל". הפצע הישן ייפתח מחדש. הוא יגיע למסקנה שאדם אינו יכול להימלט מגורלו. הגורל ירדוף אותו, אפילו עד מיניאפוליס. מכתב ההתאבדות יהיה קצר ולקוני: "אבא, אתה חסר".
כפי שמעיד הרייטינג לראיון המטעה של דודו טופז עם טרימבובלר, הדי-אן-איי של תקשורת הוא השגת תפוצה מרבית לתכניה. היא תיקח בשקיקה את הבן של יגאל עמיר בכל מצב צבירה שבו יבחר להגיש לה את עצמו – יורש העצר הכריזמטי, רודף שערוריות מוחצן ומרדן, טיפוס אפור ומסוגר. אי אפשר לדעת מה ייצא ממנו אבל אפשר לחתום שהוא יסקרן עד בלי די את האומה הישראלית ושכוחו התקשורתי הפוטנציאלי עצום.
טרמיבובלר נגועה, היא קיבלה החלטה מודעת להיות לאשתו של האיש שרצח את ראש הממשלה. אפשר לקבוע בוודאות שבנם המשותף יסמל את אביו ובו בזמן גם יסמל תום. הוא ילד. הוא חף מפשע. בתור שכזה, הוא יהיה טהור. ילדים הם טהורים. התקשורת והציבור יאהבו את הפרדוקס הזה: סמל הרוצח המתועב וסמל התמימות, מקופלים בדמות אחת. הוא יהפוך את יגאל עמיר לאבא. מרוצח ראש הממשלה – דמות תקשורתית פשוטה בתכלית – הוא יהפוך לאב שטוף געגועים, דמות תקשורתית מורכבת ורבת סתירות. עובדה זו עתידה להעמיק את העיסוק בו על חשבון העיסוק במה שעשה. לסיפור אישי כואב תמיד יימצא קהל קשוב ואמפטי.
יש לשפוט את התנהלותו של יגאל עמיר בראייה קרה. האיש מחושב ונבון. אם לא היתה טרימבובלר, אם לא היתה הדרישה להתייחדות, העיסוק התקשורתי בו היה גווע. קשה לעסוק באדם שספון בתא בכלא בלי מגע עם התקשורת. כעת מגיע יום השנה לרצח רבין והנושא המרכזי הוא יגאל עמיר החי והבועט, לא רבין ולא הרצח.
לעמיר יש סדר יום ברור. הוא שואף לקבל מהחברה הישראלית לגיטימציה על הרצח. זה לא היה פשע אלא רצח אידיאולוגי מוצדק. מקומו לא בכלא אלא בכנסת. לשם כך הוא זקוק למגע עם הציבור, בתדירות גבוהה. זה תנאי הכרחי. בסדר, אולי הוא באמת מאוהב, אולי משאת נפשו להיות אב. אבל הסכנה איננה שיעביר באמצעות אשתו מסרים חשאיים לאוהדיו. הסכנה היא שישתמש באשתו ובילדיו כדי להעביר מסרים גלויים לציבור: אל תשכחו אותי, אל תתנו לי להינמק בכלא, אני בעל ואב בישראל, איש משפחה, וכולכם הרי מסכימים שאוסלו היתה טעות נוראה, אולי הגזמתי אבל בכל זאת.
הסכנה היא שסיפורו של עמיר לא נחתם ביום שבו הושלך לכלא. גזר הדין היה רק ההתחלה. עמיר עסוק בכתיבת פרקים נוספים. הרצח היה רק יריית הפתיחה. כל פעם שתראו את הילד שלו, התמים והחף מפשע, תחשבו עליו. תחשבו עליו אחרת. זו התוכנית של יגאל עמיר. גזר הדין הרחיק אותו מהציבור לצמיתות? טרימבובלר והילד מקרבים אותו בחזרה.
ביום השנה ה-11 לרצח, הוא חי בקרבנו. צריך להיות טיפש כדי לא לראות את זה. נוח מאוד לעמיר שכל הדיון בסוגיית ההתייחדות התנהל במונחים משפטיים ושב"כיים. זה תרגיל הסחה מבריק. כך הוסטה תשומת הלב מהעיקר. לעמיר לא אכפת איזה דיון יתנהל בעניינו, העיקר שיתנהל דיון, שהשם שלו יציל את הקריירה הדועכת של דודו טופז. טרימבובלר היא אשתו-של. הבן יהיה בנו-של. בלעדיו הם כלום והם יהיו כוכבי תקשורת וכך גם הוא.
ביום השנה ה-11 לרצח יגאל עמיר הוא כוכב תקשורת. עתידו פתוח, מלא אפשרויות. התקשורת לא אוהבת עלילות שסופן ידוע מראש. בעוד כמה שנים יתהלך כאן ילד שיוכל להגיד "אבא שלי רצח את ראש הממשלה". יש ילד שאומר "אבא שלי שמאי רכב" ויש ילד שאומר "אבא שלי רצח את ראש הממשלה". ילד זך. זה מרתק. אף אחד לא יוכל להפנות את מבטו. מי צפה את הפיתול הזה בעלילה באותו לילה לפני 11 שנה.
מבודד, בכלא, יגאל עמיר הוא היום האדם המעניין ביותר בישראל. חישבו על הרייטינג או על התפוצה של ראיון בלעדי עימו. אל דאגה. יש אנשים שחושבים על זה בשבילכם. הם עובדים על זה. הפסקת פרסומות קצרה ונחזור. אל תלכו לשום מקום.
נא להמתין לטעינת התגובות
