אלוהים הוא די-ג'יי
עשרות חרדים מגיעים מדי שבוע למועדונים הפרועים ביותר של ת"א. מדובר באנשי עסקים ובזוגות נשואים שבאים להתפרק. הפחד מגיע בבוקר עם ההנגאובר
באופן מפתיע, דווקא המקום הזה הפך לאבן שואבת לעשרות חרדים. "אלנבי 40" הוא מרכזה של סצנה - ככה קוראים לזה היום - מפתיעה וחריגה במיוחד, גם במציאות התל-אביבית: מועדוני בילוי מהזן הקשוח לקהל דתי-חרדי. הטפטוף מתחיל לקראת חצות והופך לזרם של ממש לקראת השעה שתיים בלילה. מחר שישי ואז שבת, העייפות בבית הכנסת לא תסגיר את הבילוי האסור. גם להם מותר להתפרק משבוע קשה.
רחוב רבי עקיבא בבני ברק של חמישי בערב הוא מפגן מרהיב של הכנות לקראת השבת. אלפים ממהרים ממקום למקום כשבידיהם סלי קניות, המאפיות ובתי התבשיל עובדים במלוא הקיטור, מתאמצים להדביק את המירוץ הגדול לשבת. לצדם, וכבר לא עמוק במחתרת, מתארגנות חבורות של צעירים בני 20, 30 וגם 40 לקראת הנסיעה אל מחוץ לעיר. ממש כמו לפי אותה הלכה המורה ליהודי נשוי ללבוש שחורים וללכת לעיר אחרת כאשר יצרו תוקף אותו, כך גם הם. בכל יום חמישי ובמוצאי שבת הם מחליפים את הבגדים ויוצאים לעיר אחרת כדי לחטוא.
מחוץ למועדון הם מתגודדים בקבוצות, משוחחים בלי הרף בטלפון הנייד. הם לא ייכנסו פנימה עד שיהפכו לחבורה גדולה דיה, המסוגלת לעמוד בפני הפריצות המשתוללת בפנים. מחכים לתגבורת, כמו חבורת לוחמים מנוסים היודעים כי את היצר ניתן להכניע רק ברוב עם.
במקום עצמו כמה סצנות בלתי נתפשות. נערה בלונדינית חטובה וחשופה, בחצאית מיני קצרצרה, מתגלה כאישה חרדית נשואה ואם לארבעה ילדים. מישהו לוחש לי באוזן שזוהי פאה. הגברת מסבירה: "פעם בשבוע אנחנו יוצאים, אני ובעלי. אני מסיימת לבשל את האוכל לשבת, משכיבה את הילדים לישון ומזמינה בייבי-סיטר. באוטו אני מחליפה בגדים, שחלילה אף אחד בשכונה לא יראה אותי בבגדים האלו".
זאת תחפושת?
"כן. ממש כמו בפורים, רק שאצלי פורים פעם בשבוע. ככה אני בורחת מהמציאות, מהחובות, מהילדים. ככה אני משתחררת, לא פוגעת באף אחד. רק נהנית קצת בשביל עצמי".
בעוד היא מדברת נכנסת אל השירותים בחורה שמנמנה הלבושה בפשטות בני-ברקית, ויוצאת כעבור דקות אחדות כנערה תל-אביבית מיושנת במקצת, אבל חילונית למהדרין. ממולה על הבר יושבים שני זוגות חרדים. הנשים בפאות שיער טבעי ובבגדים העומדים לכאורה בכל סטנדרט מחמיר של גדרי הצניעות: שרוולים שאינם מגלים אף לא טפח, חצאיות המכסות את הברך, ואף חלקת רגל שאינה מנוילנת כדבעי בגרבונים שקופים. מצד שני, זה לא מפריע להן לקום מאוחר יותר ולרקוד בחושניות אחת עם השנייה, ועם הבעלים על הרחבה. שתו, עישנו, צחקו.
הגברים שלהן, בכיפות שחורות ובזקנים, הדליקו סיגריה בסיגריה, משקה אחר משקה, נראו מאושרים במיוחד, מדברים בקול רם לתוך האורנג', יוצאים לרגע החוצה וחוזרים פנימה בארשת פנים עניינית. קלאברים, בדיוק כמו השכנים החילונים. קלאברים כל יום חמישי: הנשים מבשלות את האוכל לכבוד שבת, הבעלים משכיבים ילדים סרבנים לישון. בשעת חצות הם פוסעים אל העולם האחר.
צבי (שם בדוי), איש עסקים וייבואן חרדי בן 34, כבר למד להתמודד עם העייפות של הבוקר שאחרי. הוא כבר יודע איך להסתדר עם האנגאובר טורדני של שתי בירות ועוד שלושה צ'ייסרים. את מכנסי הג'ינס המעודכנים, ספוגי עשן הסיגריות, וחולצת הטי שירט המפוספסת הוא כבר יודע לגלגל קטן-קטן לכדי חבילה אחת ולדחוף במעמקי ארון הברזל במשרד שלו, יחד עם הנעליים שרכש בגיחת העסקים האחרונה שלו לניו יורק.
רק ייסורי המצפון הקשים, אלו התוקפים אותו מהרגע שהתעורר ועד שהוא צונח מותש בסוף היום למיטה, רק אלה עוד מציקים. ולא שהוא אינו מנסה: אחרי השכמת הבוקר, נוטל צבי ידיים ומברך, מסייע לאשתו בארגון תשעת ילדיהם הקטנים וממהר לתפילת שחרית. "בכל יום, לפני שאני יוצא מהבית, אני שם כסף בקופת הצדקה שבכניסה", הוא מספר. "גם במהלך התפילה אני תורם לקופה שבבית הכנסת,וכך כל היום. איפה שאני יכול אני שם מטבע. כאילו זה הדבר שימחק לי את העוון הזה שרובץ עלי".
ובדיוק אל חיקו של העוון הזה הוא שב פעם אחר פעם, מדי שבוע, מתפלש בו ביסודיות עד שיגיע השחר, וחוזר חלילה. כבר שמונה שנים שהוא מתרוצץ בין שני העולמות. ביום הוא חסיד לבוש שחורים, מתהדר בשתי פאות ארוכות ומסולסלות המגיעות עד כתפיו,דואג לפרנסת משפחתו ומאזין לדיסקים של גדולי החזנים, יוסקה רוזנבלט ויצחק מאיר הלפגוט. בלילה הוא פושט את השחורים, מגלגל
שלושה ימים אחר כך, מחוץ לחשכת המועדון, היה לי קשה לאתר אותו בלובי של המלון שם קבענו להיפגש. עד שמאחת הפינות קם לעברי איש שאיני מזהה. בלי תחפושת הלילה, צבי הוא איש אחר לגמרי. אפילו את היד אינו לוחץ לי. מברך בקול על ההפוך שהזמין ומשוחח ביידיש בטלפון הנייד. אנחנו יושבים במרחק הגון האחד מן השני, והאינטימיות של המועדון, זו שאפשרה לו לספר לי בפתיחות כי חטא הבילוי הלילי הוא רק פתיח לחטאים האחרים וכי 'השמים הם הגבול' בכל הנוגע לשאר האיסורים הנפרצים - האינטימיות הזו כמעט נעלמה.
כמעט. צבי מכור להתרגשות. הוא מודה כי זהו הדבר שדוחף אותו שוב ושוב לגיחות הלילה. "בחיים שלנו אין תקשורת רגשית בין אדם לאדם ובין איש לבת זוגו", הוא מסביר. "הכל עצור ומחושב. כל דיבור על הרגשות שלך נתפש כסטייה מהנורמלי, הופך אותך לחשוד בקלות ראש. בתוך ביתי שלי אני לא יכול לדבר עם אשתי בפתיחות, כי כך חונכנו גם אני וגם היא. אני לא יכול לשבור פתאום את המוסכמה הזאת ולהגיד לה משהו כמו 'את מדליקה אותי בטירוף'".
את הבילוי הראשון שלו במועדון "הסטייג'", מקום מפגש לשירה בציבור במורד רחוב יונה הנביא בתל-אביב, צבי לא ישכח בחיים. "זה היה לפני שמונה שנים. חבר טוב שלי הזמין אותי והלכנו יחד. הכל היה נורא משונה, הבחורות שהתנהגו בצורה משוחררת, המוזיקה, האווירה. הרגשתי את המבטים כלפי. אנשים הסתכלו כאילו אני איזה חייזר, והיה אפילו אחד שזרק לי 'מה אתה עושה כאן? תוריד את הכיפה'".
למה באמת אתה נשאר עם הכיפה? אולי עדיף שתיכנס בלעדיה, שלא יהיו כאלה שיאשימו אותך בחילול השם.
"במקרה שלי, גם אם אסיר את הכיפה יראו שאני חרדי. יש את הזקן והפאות שמסגירים את הזהות, כך שאין טעם להישאר ללא הכיפה. אבל גם אם לא היו לי זקן ופאות, אני מאמין שהכיפה שומרת עלי גם בתוך המועדון מפני התנהגות שאינה מכובדת. דווקא בגלל הכיפה אני מחויב להתנהג בכבוד לבחורות, לא להתחיל עם כל מה שזז, לא להשתולל ולא לשתות עד אובדן חושים. קחי לדוגמה את שתי הנשים החרדיות שראינו באותו ערב. הריקוד הזה היה זנותי, לא מתאים לאישה שלבושה כמו חרדית. אם את רוקדת ככה, תנהגי בהתאם! יש דברים שאפילו כשחילוני עושה אותם, נראים נועזים. לגשת לבחורה ולהגיד לה 'איזה כוסית את' זה נראה רע בכל מקרה. גם כשאתה שובר מוסכמות דתיות והולך למועדון לילה, תתנהג כמו בן אדם".
המכניזם של ההלכה היהודית, זה המתקתק ערב, בוקר וצהריים את מנגנון השכר והעונש, אינו מרפה לרגע מצבי וחבריו. הוא מאמין כי בבוא היום יצטרך לעמוד בפני קונו ולתת את הדין. "תראי, אם הרב שלי יידע מה אני עושה בלילות, זה יהיה רע ומר. הוא יגיב בחומרה. אבל אני לא צריך לשמוע את זה ממנו, כי אני יו-ד-ע את זה לבד. אני מבין שאני לא בסדר. כל היום אני נותן צדקה, אומר את כל התחינות והבקשות, אומר לקדוש ברוך הוא שהיצר מושל בי, אומר לו שאני חלש, ובכל זאת מתחנן אליו שיסלח לי. בכל הזדמנות אני הולך לכותל, נוסע למירון ומתפלל. לפני כמה שבועות נסעתי לבד למערה במירון כדי להתבודד, להתקרב לקדוש ברוך הוא, ושם אמרתי לו: 'ריבוינו של עוילם, אתה יודע באילו נסיונות אני נמצא. תעזור לי, אל תעמיד אותי בהם. תן לי משהו טוב יותר בבית, משהו שיחזיק אותי שם כדי שלא אצטרך ללכת ולחפש במקומות אחרים'".
מנדי קטן, אחד מנסיכי הלילה של תל-אביב, הוא הבעלים של "אלנבי 40", מועדון הבית של הדוסים. קטן חובש כיפה שחורה ולמרות שהוא גר בעיר החטאים, את סופי השבוע הוא מבלה בבית הוריו בכפר חב"ד. העובדה שהוא חב"דניק מן השורה הפכה אותו לתופעה ייחודית הבולטת עוד יותר על רקע המציאות הסליזית שבה הוא חי ומנהל את המקום שלו עם עוד שני שותפים.
לפני "אלנבי 40" היו גם "גת רימון", וה "סוויץ'" שנסגרו בינתיים, "דונה מרטין", ה "סאגה" וה"סטייג'". אבל נוכחותו של קטן במקום עושה את כל ההבדל לחרדי החוטא. הבעלות הדתית מזכה את המועדון בתעודת הכשר המעידה כי המשקאות המוגשים במקום כשרים למהדרין, ומהווה ככל הנראה סוג של אישור עבור הבאים בשער. לאחרונה אף נחנך חדר נוסף, פנימי, הנהנה מסולידיות יחסית: לא רק שהמוזיקה שם פחות רועשת אלא גם החושך גדול יותר. מסתור מושלם עבור אלו המגיעים ואינם רוצים להיות חשופים למבטים של הלקוחות החילונים, כמו גם למראות שעל רחבת הריקודים.
קטן, 29, מדגיש כי אינו מייצג אף אחד חוץ מאת עצמו. גם הוא מתלבט בין המציאות שבה הוא חי כבר שנים לבין זו שהביא איתו מהבית. גם הוא אינו רוצה להיות זה שתחת חסותו נעשים חטאים. "העובדה שהם מגיעים בקבוצות מעידה על הניסיון שלהם להילחם בייסורי מצפון על החטא הזה", הוא אומר. "הם אומרים לעצמם 'אני לא לבד בעסק הזה'. כך גם העובדה שאני הבעלים של המקום, עבורם זו עוד דרך להרגיע את המצפון, 'גם בעל הבית דתי', זה אומר שהנה עוד דתי בתוך החטא הזה, בבחינת צרת רבים-חצי נחמה".
עומר אפרת, שותפו החילוני של מנדי קטן: "הקהל החרדי הוא קהל מצוין, יותר טוב מכל קהל חילוני אחר. בדרך כלל אין איתו בעיות: הם עומדים יפה בתור, ממושמעים ולא מתווכחים או נכנסים לעימותים מיותרים, בניגוד לקהל החילוני שחושב שמגיע להם הכל. עם זה שהחרדים מקבלים את הטירוף של השעות הקטנות של הלילה,הם לא מעריכים את ההתנהגות הפרועה. הם יודעים את הגבולות ומביאים את הערכים מהבית".
קטן מעדיף שלקוחותיו הדתיים יחבשו כיפה. "כל אחד שיעשה כראות עיניו, אבל כשמגיע מישהו שאני מכיר ויודע שהוא דתי, אני אומר לו שישים את הכיפה. הטיעון של חילול השם אינו רלוונטי. הקהל החילוני היום יודע ומבין שיש גם בליינים דתיים. אם פעם בילו במחתרת, היום את יכולה לראות קבוצות קבוצות של חבר'ה דתיים שמסתובבים בעיר באזורי הבילוי. העולמות התקרבו, יש היום אינטרנט וסלולרי והאוכלוסייה החרדית חשופה לכל דבר. אם כבר בילוי חילוני כזה, אז כן, עדיף שזה יהיה אצלי".
אתה משגיח על ההתנהגות שלהם?
"אם אני רואה שאחד הדתיים עושה מעשה לא ראוי, אעצור את זה בכל דרך".
למשל ?
"גבר נשוי עם אישה נשואה".
אבל לא היית מתערב כשמדובר בלקוחות חילונים.
"כי יש מעשים שהם בגדר חילול השם. להיכנס עם כיפה לבר ולשתות בירה, זה מעשה שאין בו שום דבר רע. אבל שתי נשים חרדיות, כמו שקרה אצלי לא מזמן, ששתו והשתכרו והתחילו לעשות שטויות ולמשוך תשומת לב, זה כבר חילול השם. הזמנתי מונית שהסיעה אותן הביתה, כי הכרתי את הבעלים שלהן באופן אישי ולא רציתי שיעשו לעצמן נזק".
גם קטן מעיד על עצמו שהוא מנהל עם קונו ועם נפשו דיאלוג מתמשך. לאחרונה נכנס לתחום הנדל"ן במטרה להיגמל אט אט מחיי הלילה. "המקום הטבעי שלי זה העולם החרדי".
אתה לא במקום הנכון?
"התגלגלתי לסיטואציה שנוצרה איכשהו. ברור לי שחיי הלילה הם בועה. נכון, יש בהם קסם ומסתורין שמושכים אותי כבר כמה שנים, אבל בשורה התחתונה אין בהם שום תוכן. מי שרוצה זוגיות בריאה ובית כשר בישראל, לא יכול לחיות בצורה כזאת".
אתה באמת חושב שיש דרך חזרה מהמקום הזה? תוכל פשוט לקום וללכת מפה, להקים משפחה דתית-חרדית ולא לחזור הנה אף פעם?
"גם אם לפעמים מתגעגעים למקום מסוים, זה לא תמיד אומר שזה המקום הנכון עבורך. בישיבה לימדו אותי שהמוח שליט על הלב. גם אם ארצה לחזור הנה, ההיגיון שלי יודע איפה המקום שלי באמת".
חיה, 28, מורה לחינוך מיוחד מירושלים, מגיעה כל יום חמישי לתל אביב. לרוב היא באה עם ידידים, הם שותים משהו ומסיימים את הערב באלנבי 40. היא מסבירה איך קרה שמעגל החברים שלה השתנה עם השנים, ואיך היא, נערה חרדית מבית טוב, בת למשפחה בת 17 אחים ואחיות, שהתחנכה במיטב המוסדות החרדיים, מוצאת את עצמה כל שבוע במקום הזה. "יש גיל שבו כל החברות שלך מתחתנות. בחיים לא חלמתי שכף רגלי תדרוך במקומות כאלו, אף פעם לא נמשכתי לזה. אני בחורה סולידית, בית קפה, מסעדה, אבל בטח לא מועדוני לילה".
בגיל שבו חברותיה לכיתה מחתלות ומחליפות מתכונים, חיה מצאה את עצמה מחפשת תחליף חברתי. "תראי, אין לי חבר, אין לי בעל. אני גרה אצל ההורים עם ארבעה אחים נוספים בחדר, אפילו מפרטיות בסיסית אני לא נהנית כי זה לא מקובל אצלנו שבחורה תתגורר לבדה. אז מה נשאר לי? לברוח מחיי היומיום, מההתשה, מהשגרה, מהשאלות של הסביבה שגורמות לי לרצות לברוח,'מתי תתחתני?' וכאלה . לא נותנים לי לשכוח שאני רווקה. הכי מצחיק שגם במועדון כשמתחילים לדבר איתי, ושומעים שאני חרדית בת 28, מיד שואלים אותי 'דתייה ועדיין רווקה?!'. לכי תסבירי להם ברעש של המוזיקה למה את רווקה".
גם היא מתמודדת עם השאלות הקשות שמעלה סוג הבילוי הזה. "בפעמים הראשונות שהגעתי הנה וראיתי כל מיני אנשים שאני מכירה, מיד הרמתי גבה. התפלאתי ואמרתי לעצמי 'תראי את הדוסים האלו'. זה אבסורד, אני בעצמי שם, לא רוצה שיחשבו עלי כל מיני דברים, ובעצמי מקטלגת אנשים לפי מקומות הבילוי שלהם".
חיה נראית כמו דוסית. היא לובשת חצאית צנועה שמכסה את הברך, גם שרוולי החולצה מכסים את המרפק. לא תתפסו אותה לעולם במחשוף, אבל היא מקפידה להיראות מעודכנת. כל המשכורת שלה הולכת לטובת בגדים, והיא לובשת את מיטב הקולקציה החדשה של חברות אופנה ישראליות. היא מגיעה למועדון לבושה בדיוק באותם בגדים שבהם היא מסתובבת בשכונה בירושלים: "הבגדים שומרים עלי. אי אפשר לפספס את העובדה שאני דוסית. נכון, בכל זאת מתחילים איתי בחורים חילונים, ונראה לי שדווקא בגלל שאני דוסית זה מושך אותם עוד יותר, זה מדליק אותם, נראה להם מסתורי ומאתגר,משהו נסתר שדווקא הם יצליחו לפצח. אני לא נותנת לעצמי להתפתות אף פעם. עד היום הצלחתי לשמור על עצמי, וזה בזכות הבגדים. הם מחייבים אותי".
למרות שהיא שותה מעט מאוד מחשש שמא תשתכר ותאבד עשתונות, ולמרות שאינה מרבה לרקוד - ואם כן אז רק עם בת זוג וחלילה לא עם גבר - גם חיה מאבחנת את עצמה כמקרה קשה של ייסורי מצפון: "בכל רגע נתון אני מתחרטת. מבחינתי זה רצף של טעויות: מהרגע שבו אני מתלבשת, עולה לאוטו, נוסעת לשם ומבלה, ועד לרגע שאני חוזרת הביתה, הכל טעות אחת גדולה. ואני לא מצליחה לעמוד בניסיון הזה. אני אף פעם לא נהנית שם במאת האחוזים, ויש ערבים שאני יוצאת מהמועדון בתחושת גועל, מרוקנת מכל הכוחות שלי. אין פעם שאני יוצאת משם, ולא אומרת לעצמי 'די, זאת הפעם האחרונה'. בעשרת ימי תשובה ובשלושת השבועות הקפדתי שלא להתקרב לתל-אביב, אבל כשהם עברו, חזרתי".
את לא מפחדת שיזהו אותך?
"כל הזמן יש את החשש ממישהו שמכיר ויראה אותי. זה כל הזמן נמצא בתודעה, יש מי שמסתכל עלי. אבל את יודעת מה החשש הכי גדול? מפני עצמי. יש בתוכי כל הזמן שוטר קטן שלא נותן לי ליהנות, כל הזמן מזכיר לי שזה חטא ולא מאפשר לי להשתחרר. אני חיה בתחושה שכל הזמן שופטים אותי, אבל אני השופטת הכי גרועה של עצמי".
לדברי חיה, היא מגיעה למועדון בגלל המוזיקה והחברה. החלום שלה הוא שיקימו מקום כזה לנשים בלבד, שבו היא תוכל לשתות ולרקוד בלי החשש שמישהו מסתכל עליה ובלי הפחד מהעבירה". למרות שאני מקפידה שלא לרקוד עם גברים ושומרת נגיעה, אני יודעת שזה אסור. אני לא במקום הנכון. אבל איפה המקום הנכון בשבילי? הלוואי שהיה מקום כזה, כי שם הייתי נהנית פי מאה בלי ייסורי מצפון".
צבי עדיין יושב בפינה שלו, מסיים את הבירה הרביעית לערב הזה. "אל תתפלאי אם עוד כמה שנים נדבר בטלפון ואספר לך שאני רב שעומד בראש ישיבה", הוא אומר. "יש לי מלחמה יומיומית. אני מאמין שיום אחד אזחל בחזרה לקונכייה שלי. אני יודע שסגור שם וחשוך, אבל אני רוצה שיהיה לי טוב שם. בתת מודע שלי אני מודה שאני אשם במפגש הרע הזה עם החילוניות. יום אחד אחזור להיות בחור ישיבה טוב. כמו שהייתי פעם, לפני שהתחלתי לצאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
