שלום, אנחנו הטוקבקיסטים
אחרי שאמרו עליהם כמעט הכל, סרט תיעודי ישראלי חושף את פניהם של הטוקבקיסטים ונותן להם הזדמנות לעשות את הדבר האהוב עליהם: להגיב
"תודה, זה משהו שתמיד רציתי לשמוע", אומר לי בינדר כשאני פותח את שיחתנו בברכת המגיבים המסורתית "פחחח", ומספר איך הגיע לנושא: "הסרט מתחיל מנקודת מבט אישית: אבא שלי טוקבקיסט".
למה החלטת לתת במה דווקא לטוקבקיסטים? אנחנו שומעים אותם כל הזמן.
"אני דווקא לא מסכים איתך, כי אם תקרא את כל הכתבות שנכתבו על הטוקבקיסטים – קראתי את כולן מ-5-6 השנים האחרונות – הדבר היחיד שאין בהם זה הטוקבקיסטים. מי זה הטוקבקיסטים? אני מצאתי אותם, אחד אחד. כתבות זה על תופעות, סרטים זה על אנשים. יש אנשים שקמים בחמש וחצי בבוקר וסורקים את כל האתרים כדי לראות מה חדש, יש בנאדם שכותב מאה הודעות ביום. מי אתה? מה אתה עושה בחיים? איך יש לך זמן לכתוב כל היום? למה? יש אנשים שמתווכחים אחד עם השני שנים, ממש אויבים. מה הם יעשו אם הם ייפגשו?"
פגשת טוקבקיסטים. הם מפחידים?
"ממש לא. הם נחמדים, ואפילו משתפים פעולה. 90% מהם הסכימו להגיד את השם ולהצטלם".
בדיוק ההיפך מהסתתרות שלהם בשבתם כטוקבקיסטים.
"אלה אנשים שכותבים ורוצים להתפרסם, מקבלים מעמד מתוקף הכתיבה שלהם, הכינוי שלהם מתפרסם באופן קבוע. יכול להיות שאם תתן להם יותר פרסום, יותר במה, הם ייקחו אותה. אני פניתי לאנשים שכותבים הרבה, שהם קבועים, יחסית, ושכותבים דברים אינטליגנטיים. מישהו שנכנס פעם אחת וכותב בשם בדוי 'פחחח' הוא פחות מעניין".
למרות שהם רחוקים מלהיות מדגם מייצג, בינדר מוצא בגיבורי סרטו, בהם
מנכ"ל חברה גדולה, נהג משאית, פסיכולוג, מובטל ופנסיונר, מאפיינים מייצגים של כלל הטוקבקיסטים: "רוב האנשים בסרט הם מבוגרים, למבוגרים יש זמן פנוי. אני פחות נכנס לסצינות של הילדים והנוער, למרות שיש שם דברים מאוד מעניינים. יש כמה נשים, אבל פחות. אין מה לעשות, פחות נשים כותבות טוקבקיסטים".
הסרט (בתמיכת פרויקט "כרטיס ביקור" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה; מפיקים: אריק ברנשטיין מעלמה הפקות ויריב מרדכי מוזר ממוזר פילמס; תחקיר ופיתוח: איריס שמעוני) יושלם בעוד מספר חודשים וישודר בערוץ yes דוקו. אי אפשר לדעת מה יגידו המבקרים, אבל הטוקבקיסטים בטח ימותו עליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
