השיטה אשמה?

אורי אבנרי חושש מכך שההצעה לעבור לשיטה נשיאותית היא הסוואה לקריאה למשטר של מנהיג כל יכול

אורי אבנרי | 1/10/2006 6:40

אילו היה המלט חייל מילואים בצה"ל, הוא היה אומר עכשיו: "משהו רקוב בממלכת ישראל!". ואכן - משהו רקוב: נשיא המדינה מסרב להשעות את עצמו למרות ששמונה נשים האשימו אותו בהטרדה מינית. ראש הממשלה ושר הביטחון מסרבים להתפטר, למרות שרוב עצום של הציבור מביע אי-אמון באהוד אולמרט ובעמיר פרץ. ראש המטה הכללי מותקף על ידי הגנרלים בעבר ובהווה אך מודיע ש"לא יפשוט את מדיו עד שמישהו יפשיט אותו" ושר המשפטים עומד לדין על הכנסת לשונו לפיה של חיילת.

על פי הסקרים, רוב עצום של תושבי המדינה דווקא מרוצים ממצבם האישי אך מדוכאים ממצב המדינה. אז מה לעשות? אין בעיה: צריכים פשוט לשנות את המשטר.

זוהי תגובה ישראלית טיפוסית. ייתכן שזוהי תכונה כלל אנושית. כשאנחנו נתונים במשבר המאיים לערער את יסודות תפיסותינו, אנחנו משתדלים לברוח מהעיקר ולעסוק בטפל. כך נחלצים מהצורך לשנות את כל התפיסה ואת תמונת העולם שמורגלים בה. נתפסים לאיזשהו פרט, קטן ככל שאפשר, תולים בו את האשמה וקוראים: זהו! מצאנו! הנה האשם!

השיר הישן אמר: "הכול בגלל מסמר קטן". אז כאשר קורה אסון גדול, נתלים במסמר הקטן שגרם לו, ותו לא.לדוגמה: מלחמת יום-כיפור, שהרסה את המיתוס של "צה"ל הבלתי מנוצח". מיד אחריה השתרר דיכאון לאומי. היה ברור שמשהו השתבש. מה?

לא שאלו: מדוע בכלל פרצה המלחמה הנוראה הזאת? למה לא קיבלנו לפני כן את הצעת הנשיא המצרי סאדאת להחזיר את סיני תמורת שלום? איך זה שטנו בספינת השוטים שהובילה את המדינה ממלחמת ששת הימים אל מלחמת יום כיפור בים של שחצנות?

תרופת פטנט

לא, שאלות כאלה לא נשאלו. מה כן נשאל? מדוע לא הזהיר המודיעין הצבאי בעוד מועד מפני ההתקפה המצרית-סורית. מדוע לא גויסו המילואים בזמן? מדוע לא "הוזזו הכלים" לעבר התעלה? קראו לזה "המחדל". בגללו קמה תנועת המחאה ההמונית שהביאה לסילוקם של גולדה מאיר ומשה דיין.

למה זה דומה? המכונית קרסה והנוסעים דורשים לרוקן את המאפרה. עכשיו קורה משהו דומה - הסקרים מראים שלציבור אין אמון במנהיגים, אבל הציבור אינו אומר: הרי אנחנו בעצמנו בחרנו במנהיגים האלה אז אנחנו אשמים. כי זו ממש תובנה לא נעימה. מה שהם אומרים זה: אנחנו לא אשמים. אז מי אשם? "השיטה" כמובן.

לדברי המקטרגים, הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו אינה מבטיחה לראש הממשלה תקופת כהונה מלאה של ארבע שנים. הוא יכול ליפול לפני כן. היא גם מכריחה אותו להכניס לממשלה את נציגי מפלגות הקואליציה, גם אם אינם מוכשרים לנהל את משרדיהם. ראש הממשלה אינו יכול לתכנן מדיניות לזמן ארוך, ואינו יכול להעמיד בראש המשרדים מומחים מנוסים.

זה רע מאוד, לכן עלינו לאמץ לעצמנו את השיטה האמריקנית, אומרים

המבקרים. העם יבחר בנשיא, שיכהן לפחות ארבע שנים מלאות. הנשיא ימנה את השרים, הוא ירכיב קבינט המורכב מאישים דגולים, מומחים אחד אחד. ובא לציון גואל. זוהי תרופת פטנט, תרופה אחת האמורה לרפא את כל המחלות, בלי כאבים ובלי דיחוי. חבל רק שאין בה דבר מלבד מים.

קודם כל, מפני שאי אפשר להעתיק באופן אוטומטי שיטה פוליטית מארץ לארץ. לכל מדינה מסורת משלה, תרבות ייחודית משלה, הרכב חברתי משלה. שיטה פוליטית צריכה לצמוח מתוך הציבור, אי אפשר לכפות אותה על ציבור אחר. כאשר מנסים לעשות זאת, הציבור מתאים את השיטה לצרכיו ומשנה אותה ללא הכר. כך קרה, לדוגמה, ביפאן אחרי מלחמת העולם השנייה.

פרופסורים מנותקים במגדל שן יכולים להעלות את דעתם שניתן לתקן את חולייה של חברה בעזרת שיטה אידיאלית, הלקוחה מעם אחר. זה כבר הוכח אצלנו: בהשפעת כמה פרופסורים שונתה לפני שנים "השיטה". נקבע שראש הממשלה ייבחר בבחירות ישירות, בנפרד מהבחירות לכנסת. תוך זמן קצר התגלה שהשיטה החדשה גרועה אף מקודמתה. באו החכמים והחזירו את השיטה הקודמת למקומה.

אגרוף ברזל

אבל אין צורך ללמוד דווקא מניסיון זה. כדי ללמוד על מעלותיה של השיטה הנשיאותית כדאי להסתכל על המצב בארץ מולדתה: ארה"ב. למה גרמה שיטה זו שם? לנשיא מובטחות אמנם ארבע שנים לפחות, אבל רבים יוסיפו את המילה "וחבל". כאשר מתברר שנבחר אידיוט גמור, המסבך את ארצו בהרפתקאות הרות אסון, אי אפשר להדיח אותו.

במשטר הפרלמנטרי שלנו, כמו בבריטניה, אפשר לפטר ראש ממשלה בקלות יחסית. טוני בלייר יודח תוך שנה. את ג'ורג' בוש אי אפשר להדיח עד סוף הקדנציה שלו. האם השרים האמריקנים מוכשרים יותר משרינו? האם דונלד ראמספלד הוא אסון יותר קטן מאשר עמיר פרץ? האם קונדוליסה רייס גאונית גדולה יותר מאשר ציפי לבני?

יתר על כן: כדי להיבחר לנשיא דרוש למועמד הון עתק. הכסף הכבד הזה יכול לבוא רק מאינטרסנטים, שדולות וחברות ענק. המערכת האמריקנית מושחתת מיסודה, שחיתות כל כך עמוקה ורחבה, עד שבהשוואה אליה נראית גם השחיתות לכאורה של אולמרט ושות' תמימה ממש.

אבל ההיגיון אינו ממלא תפקיד בוויכוחים כאלה, מפני שמאחורי התביעה לשינוי "השיטה" מתחבאת תופעה שונה לגמרי: הדרישה ל"מנהיג חזק". הדרישה הזאת עולה תמיד בעתות משבר. כאשר ציבור חש שהמדינה הפסידה במלחמה צצים געגועים לאבא חזק. הדמוקרטיה נראית כשיטה חלשה ורקובה, בייחוד אם נולדת באותה השעה גם האגדה שהפוליטיקאים "לא נתנו לצבא לנצח". מנהיג חזק הוא איש הפותר בעיות בעזרת אגרוף ברזל. שיטת ההידברות וההסכמות נראית כדרכם של מנהיגים חלשלושים.

לעמוד על המשמר

צריך להיות ברור: ההצעה לעבור לשיטה נשיאותית אינה אלא הסוואה לקריאה למשטר של מנהיג כל יכול. די לראות מי הם בעלי ההצעה. ראש המציעים את החלפת "השיטה" הוא אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת "ישראל ביתנו", המורכבת רובה ככולה מעולי ברה"מ לשעבר.

"ישראל ביתנו" מטיפה ללאומנות בלתי מרוסנת ושואפת להסתלקות הפלשתינים מהארץ, ובכלל זה הערבים אזרחי ישראל, המהווים 20% מאזרחי המדינה. זה לא מפריע לאהוד אולמרט להכריז פומבית שהוא מייחל לכניסתה לממשלה. ליברמן, השואף לתפקיד שר הביטחון, העמיד חמישה תנאים לכניסתו לממשלה, ובראשם התביעה לקבלת השיטה הנשיאותית. ברור לחלוטין מי צריך להיות הנשיא: אביגדור ליברמן.

הסקרים האחרונים אומרים שאילו נערכו היום בחירות חדשות, מפלגתו של ליברמן היתה זוכה ב-16 מנדטים, לעומת 11 המנדטים שיש לה בכנסת הנוכחית. לכך יש להוסיף את תשעת המנדטים שיש בכנסת הנוכחית למפלגת "האיחוד הלאומי", שמנהיגה, גנרל חובש כיפה סרוגה, דורש בפה מלא את סילוק כל הערבים מהשטחים הפלשתיניים ואת שלילת הזכויות הדמוקרטיות מהערבים אזרחי ישראל. כששתי מפלגות כאלה מהוות חמישית מציבור הבוחרים, יש בהחלט מקום לדאגה.

אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית. היא תופעה מפליאה, אם לוקחים בחשבון את מוצאם של רוב אזרחי ישראל: רוסיה הצארית והקומוניסטית, פולין של פילסודסקי ויורשיו, מרוקו, עיראק, איראן, סוריה, ובנוסף הדור שנולד בפלשתינה הקולוניאלית של הנציב העליון הבריטי. כמו החייאת השפה העברית, מעשה שאין דומה לו בעולם, הדמוקרטיה הזאת היא בבחינת נס.

אינני סבור שיש כיום בישראל סכנה ממשית של עליית הפאשיזם. אבל צריכים לעמוד על המשמר, בכל יום ובכל שעה. יש אצלנו כמה וכמה נתונים העלולים לקדם נטיות פאשיסטיות: הרגשה של מלחמה אבודה; הפצת האגדה של "תקיעת סכין בגב הצבא"; חוסר האמון במערכת הדמוקרטית; הרחבת הפער בין עשירים ועניים; ההסתה נגד המיעוט הלאומי ותיאורו כגיס חמישי ועוד. זה כבר לא מסמר קטן.