ממופת למבקרי הממשל – היסטוריית השכול
מחקר חדש ומקיף מציג את השינוי שחל בהתנהגותם של ההורים השכולים מאז קום המדינה. "מאנדרטה וסמל הקרבה הפך השכול לכרטיס למים הפוליטיים"
"בשנים הראשונות של המדינה הורים שכולים היו מאופקים מאוד. השכול היה מערבי, אשכנזי. אין קינות, אין בכי, אין צרחות. מלחמת יום כיפור זו נקודת ההתחלה של ההתנהגות הפוליטית של השכול", מסביר ד"ר אודי לבל, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכללת ספיר.
לבל ראיין עשרות משפחות שכולות וחשף מסמכים מרתקים, שעוסקים בנקודות המפנה השונות בהיסטוריה של השכול, ובשוני שעבר עליו במקביל לתהליכים חברתיים שהתרחשו במדינה.
ב-1949, מספר לבל, הציעה ועדת הסמלים להעניק את "אות ההורים השכולים". על פי ההצעה, להורים ששכלו בן אחד יוענק עיטור ארד, הורים ששכלו שני בנים יקבלו את אות הכסף ולהורים ששכלו שלושה בנים יוענק עיטור זהב. ההצעה נפסלה לבסוף, אבל רק מסיבות תקציביות.
הרעיון הזה אולי נשמע מחריד בימינו, אבל לדברי לבל, באותה תקופה ההורים השכולים נחשבו ל"דוגמא ומופת לאזרחות הנכונה" וזכו לחיבוק אוהב מהממסד, שבירך על דרך פעולתם. "הורים שכולים הלכו לבתי הספר כדי לשכנע את הנוער ללכת בעקבות בניהם", הוא מספר. "ההורים היו גיבורים ודמויות נערצות, אפילו יותר מהנופלים".
מי שמסמלת יותר מכל את התקופה היא רבקה גובר, שכונתה על ידי בן-גוריון "אם הבנים", לאחר ששני בניה, צבי ואפרים, נפלו במלחמת השחרור תוך שלושה חודשים. היא היתה סמל לאם שכולה שאינה חושפת את רגשותיה ופועלת
אפילו במהלך ההלוויות של בניהם ההורים היו חייבים לשמור על חזות ממלכתית, ולהיות "אנדרטה חיה, סמל להקרבה למען המולדת", כפי שמנסח זאת לבל. משרד הביטחון הפיץ ספרים להורים השכולים, שבהם הסבירו להם כיצד להתנהג בבית העלמין – אסור לבכות ואסור להראות כאב וצער. "סלח נא לי בני על שהזלתי דמעה", מצטט לבל במחקרו אם שכולה, "כי על מות גיבורים כמוך לא בוכים". במקרה אחר הוא מספר על אם שמיהרה לייבש דמעה, מכיוון שהבחינה בחיילת בהלוויה "ולא רצתה לפגוע במורל שלה".
באותה תקופה ההורים השכולים כמעט שלא מפנים אצבע מאשימה לעבר צה"ל או ההנהגה הפוליטית, ובמקרים הבודדים שבהם זה קורה, מדובר במכתב אישי שהציבור לא שומע עליו. "לא היו קורבנות, אין אנשים שהמדינה עשתה להם אבל. במקום זאת יש הרבה פאתוס ויש משמעות למותם של החיילים", מסביר לבל.
כל זה משתנה לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר לראשונה המשפחות השכולות מתחילות לדבר על הכאב, וגם לדרוש את ראשם של הפוליטיקאים, ובראשם שר הביטחון דאז, משה דיין.
"במלחמת יום כיפור אי אפשר היה יותר להתעלם ממספר ההרוגים", אומר לבל. "זו הפעם הראשונה שידעו כמה מתו במלחמה, ולראשונה בשיח הציבורי השכול מתחבר לשואה. כעת כבר יש קורבנות. ופתאום גם אנשים בוכים. ישנה קריעה מאוד יהודית, בניגוד לאבל הלא יהודי שקדם לכך".
"אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי", כתב אז אמנון לפיד מקיבוץ גבעת חיים בכתב העת "שדמות", ועורר סערה גדולה בארץ. "יחד נבכה על החלומות מהם הקצנו. על האלים שהכזיבו. נבכה על השכולים החדשים. אח, כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי – פסיכדלי".
גם הורים שכולים ותיקים הצטרפו לבכי המשחרר. "זה 25 שנה מלווה אותי הרגשה זו - אנחנו השכולים הכנסנו את כאבנו בלבנו ומתהלכים בפנים אטומים", העידה אם שכולה שבנה נפל במלחמת השחרור.
אבל ההורים השכולים לא רק בכו, הם גם כעסו והאשימו בפעם הראשונה את הממסד הישראלי במות בניהם. "חלק מההורים השכולים מצטרפים לפעולות המחאה, למרות שזה לא עובר חלק ומעורר את זעמם של משפחות אחרות", אומר לבל. "שרי ממשלה מגיעים להלוויות ולאזכרות ולא נותנים להם לדבר. בית העלמין הופך לאתר מחאה פוליטי".
המשפחות השכולות בולטות גם בעצרות ההמוניות נגד הממשלה. בפברואר 1974 התקיימה העצרת ההמונית הראשונה של תנועת המלחמה מול ישיבת הממשלה. שני ילדים שנכחו בה החזיקו שלט שעליו נכתב: "אבא נהרג – למה?".
לבל מציין גם את תקווה שריד מקיבוץ בית השיטה, שכמה ימים לאחר שבנה יוסף נפל הלכה לביתו של דיין כשבידה שלט שבו נכתב: "דיין חייב ללכת". במקרה אחר הורים שכולים "פוצצו" נאום מתוכנן של דיין באוניברסיטת בר-אילן, כאשר פרצו לאולם שבו עמד לנאום וקראו בבוז לעבר הנוכחים "תתביישו לכם, באתם לפגוש רוצח". "זו היתה הפעם הראשונה שקראו לשר הביטחון רוצח, והפעם הראשונה שהחלו להשתמש במושג מחדל", קובע לבל.
במלחמת לבנון נעשה התהליך אף יותר מוקצן, קובע לבל. הורים שכולים מפגינים מתחת לביתו של ראש הממשלה מנחם בגין במהלך המלחמה. הם מעדכנים את מספר ההרוגים מדי יום, עד שבסופו של דבר בגין קם והתפטר, כשם שעשתה גולדה מאיר לפניו כשהתבררו מספרי ההרוגים במלחמת יום כיפור.
בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור, הורים שכולים, "בשם העובדה שהם הורים שכולים", מתחילים להתערב בפוליטיקה. הורים שכולים פנו לראש הממשלה יצחק רבין כדי שיפסיק את השליחות ההסברתית של דיין ואבא אבן בארה"ב; הפגינו נגד מינוי דיין לשר החוץ בממשלת בגין; חתמו על כרזות נגד הסכם הפסקת האש, ולחילופין, בעד הסכם קמפ-דייויד. "השכול נהיה כרטיס כניסה למים הפוליטיים".
השינויים הללו זעזעו רבים מקרב ההורים השכולים. אם ששניים מבניה נפלו במלחמת השחרור פנתה להורים השכולים בבקשה לחדול מההפגנות: "אנא עשו את הכל לקדש את דם יקיריכם והשתדלו להתגבר על יגונכם כלפי חוץ. כי בזה תתרמו את תרומתכם להעלאת המורל בארץ... בזה אתם ממשיכים במשימה עליה נפלו יקיריכם".
אם אחרת אמרה שמעשיו של מוטי אשכנזי, שהוביל את המחאה הציבורית לאחר מלחמת יום כיפור, פוגעים בזכרם של הבנים שנפלו. "אתה אומר לעם ישראל שהבנים שלנו מתו כטיפשים. שמותם בקרב היה חסר ערך וחסר משמעות. אין לך שום זכות לקרוא להם קורבנות של מחדל. תפסיק את המחאה שלך בבקשה".
נעמי זורע, שאיבדה בן אחד בששת הימים ובן נוסף ביום כיפור, פרסמה מכתב פומבי בתגובה למכתב תנחומים שקיבלה מחברה, ובו נשאלה "בשביל מה כל הדם השפוך?". "חד משמעית... המחיר הנוראי היה כדאי. יהודי מחנך את בניו להיות גיבורים ואנשי מוסר".
רבקה גובר, "אם הבנים", יצאה להגנתו של דיין: "האיש הוא יליד הארץ הזאת והגיע אל פסגות השלטון מאחורי המחרשה בכפר נהלל. יש בנו צורך לא בהופעות ספונטניות לשמחת לבם של שונאינו, לא בחיפושי שעיר לעזאזל למחדלנו כי רבו, אלא בתמיכה זה בה ושל כולם ביחד".
המשפחות השכולות החלו לבקר את הדרג הפוליטי, אולם הם דילגו על הצבא. "תוקפים רק את הפוליטיקאים. ועדת אגרנט פסולה בעיני ההורים השכולים מכיון שהיא נגעה רק בדרג הצבאי", קובע לבל. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא רעיה הרניק, שבנה, רב-סרן גוני הרניק, נהרג במוצב הבופור בתחילת מלחמת לבנון הראשונה. לאחר מותו הפכה הרניק לאחת מהבולטות במבקרי המלחמה.
כל זה משתנה בתחילת שנות ה-90' בעקבות תאונות האימונים הרבות. שולה מלט, שבנה אמיר נהרג ב"רולטת הרשת" בבסיס חיל האוויר בחצרים, מתחילה לתחקר בעצמה מה קרה לבנה. בתחילה הצבא סיפר לה שהוא נהרג בתאונה מפגיעת כנף של מטוס, אולם היא גילתה שהוא מת במהלך "מבחן אומץ" שערכו לחיילים שסיימו קורס פקחי טיסה. החיילים נקשרו באזיקונים לרשת ביטחון שנועדה לבלום מטוסים נוחתים, שכאשר משחררים אותה היא מתרוממת במהירות עצומה.
לפי לבל, מלט גילתה שמדובר בנוהג שנמשך שנים, ושבבסיס טשטשו את זירת התאונה לפני שחוקרי מצ"ח הגיעו למקום. היא פותחת במאבק להוציא את חקירות התאונות מצה"ל, ומתחילה להתחרות, כהגדרתו של לבל, בנציגים הרשמיים של הצבא.
מלט והורים נוספים שחברו אליה והמשיכו את דרכה לאחר שהתאבדה, שולחים נציגים לכל משפחה שכולה ומסבירים להם מה הם עתידים לשמוע מהצבא. "נוצר כאן זרם חדש בקרב ההורים השכולים, שהחל במאבק נגד הצבא", מסביר לבל.
ההורים פונים לבג"ץ נגד הצבא, וגם זוכים לתהודה רבה בכלי התקשורת, אולם ההישגים שלהם מועטים. הם מצליחים להוביל לכך שוועדת חקירה בראשותו של השופט אליהו וינוגרד, תחקור את "אסון הכבל", שבו נהרגו שני חיילים מיחידת החילוץ של חיל האוויר באוגוסט 1992 לאחר שנפלו מגובה של 15 מטר בעת שכבל המנוף שאליו היו מחוברים נקרע. לדברי לבל, בעקבות עבודת הוועדה הציבור נחשף לראשונה לנסיונות של צה"ל למנוע את התחקיר ולטשטש ראיות.
הישג נוסף של ההורים היה שהם הצליחו למנוע מהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, לקבל מידי הנשיא עזר ויצמן פרס על כך שחלה ירידה במספר התאונות המבצעיות בצה"ל, פרס שלמרבה האירוניה היה אמור להיות מוענק לו ביום שהתרחש אסון צאלים ב'.
צה"ל, שנלחץ מההורים השכולים החל לחפש תשובות. לבל מספר שהוא נכח בכנס היסוד של פורום המג"דים והמח"טים, ושם נאמר להם במפורש שעליהם לפעול מול ההורים השכולים ולספק לתקשורת כתבות חיוביות על הצבא בכל פעם שההורים השכולים מתקיפים את צה"ל.
לדבריו, גם "חוק החיסיון", שקובע שתחקירים צה"ליים מוצגים רק לרמטכ"ל ולא להורים השכולים או אפילו לפרקליט הצבאי הראשי, נועד להיות חוק "עוקף בג"ץ", ולמנוע מההורים גישה לחומר שמציג רשלנות של הצבא.
לצד ההורים שאיבדו את בניהם בעת השירות הצבאי נמצאים הורים שאיבדו את ילדיהם בפעולות איבה. "כל השנים השכול של הטרור היה מחוץ לציבוריות. זה שכול של קורבנות, כמו השואה, לא של גיבורים", אומר לבל. "המדינה נלחמה בו הכי הרבה מכיוון שהוא מערער את היסודות של המדינה. להנציח את קורבנות הטרור זה להראות שאין כאן ביטחון".
לדבריו, השכול הוכנס לשיח הציבורי מסיבות פוליטיות. הוא מביא כדוגמא את בנימין נתניהו, שבתקופת כהונתו כראש ממשלה הזמין הורים שאיבדו את יקירהם בפיגועים לטקס הזיכרון הממלכתי בהר הרצל כדי "להציג את חללי אוסלו".
בניגוד להורים שילדיהם נהרגו בצבא וזוכים לתמיכה מצד אגף השיקום של צה"ל, ההורים האלה כמעט שאינם מקבלים תמיכה, ולכן "התפתח סביבם עסק נטו". לדברי לבל, יותר מ-50 קרנות בינלאומיות עומדות מאחורי הארגונים שמסייעים למשפחות קורבנות פעולות האיבה ושל פצועים מפיגועי טרור, והן מנסות לקדם אג'נדה פוליטית.
"חלק גדול זה קרנות אמריקניות שמקדמות אג'נדות רפובליקניות ימניות – נגד אוסלו, נגד ברק בקמפ-דיוויד וכדומה", אומר לבל. "מהצד השני ישנן קרנות אירופאיות שתומכות בשמאל כמו פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני למען שלום".
הוא מוסיף כי "אומרים שהפרטה מוציאה את הפוליטיקה מנושאים, במקרה של השכול קורה בדיוק ההפך. זוהי תעשיית השכול האולטמטיבית".
כיום, סבור לבל, ההורים השכולים שוב הפכו לסלבריטאים. "יש כאן ניגוד מעניין: מבחינה פסיכולוגית טהורה, מדובר בשכול לא פרודוקטיבי ובעייתי. מנגד, מנקודת מבט של מדעי המדינה, מדובר באזרחים הכי פעילים והכי פרודוקטיביים", הוא קובע. "הם מתמכרים לתקשורת, וגם לאחר שהם מסיימים את תקופת הבולטות שלהם הם לא יכולים להפסיק את זה".
לדבריו, ההורים מדחיקים את האבל ומתחילים להתאבל נפשית ופיסית רק לאחר שהם מסיימים מאבק תקשורתי-פוליטי. "הם סובלים גם מפנטזיית תיקון – 'אם אני אחזור אחורה ואעיף את המפקד ההוא הבן שלי יחזור חי'. אחר כך הם נדהמים כשזה לא קורה".
לפי לבל, התקשורת והפוליטיקאים משתפים פעולה עם ההורים השכולים ומעניקים להם במה נרחבת, שמשרתת את שני הצדדים, אולם הכוח שלהם מאוד מוגבל. "אין דמות קורבן, וזה לא משנה אם זה הורה שכול או ויקי כנפו, שניצלה את העובדה הזאת כדי להפוך לפוליטיקאי. הם רק מהווים את הקרקע להתגבשותם של פוליטיקאים אחרים. אנחנו מזדהים עם קורבנות, משתמשים בהם, אמפטים כלפיהם, אבל לא נצביע בעדם".
מי שהעלה את הדיון בשכול בצורה הבוטה ביותר במלחמה האחרונה היה ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, שהתבטא בצורה מעוררת מחלוקת ביחס לשכול. הוא גם העלה בשנה האחרונה כמה הצעות שנוגעות לקבורת חיילים והורים שכולים. "האובססיה שלו לנושא", אומר לבל באירוניה, "הופכת אותו לאיש השנה של השכול".
האלוף שטרן הציעה לקבור בחלקות צבאיות רק חיילים שנפלו בפעילות מבצעית ולאפשר לקבור הורים לצד ילדיהם בבתי עלמין צבאיים. בראיון לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל הוא אף אמר כי כמעט ולא ביקר משפחות שכולות בתל-אביב במהלך מלחמת לבנון השנייה.
"כל אלה יחזירו את השכול לבג"ץ", קובע לבל. "איך קובעים מהי פעולה מבצעית? למה מפרידים בין נסיבות המוות לשרות הצבאי? מה קורה עם מדובר בהורים מאמצים? בהורים לא יהודים? באלמנות? בבנות זוג לחיים של הנופלים? בבני זוג?".
"אם המדינה רוצה להוציא את הפוליטיקה מהשכול", מסכם לבל, "אז ההתנהגות של ראש אכ"א זו הדרך הלא נכונה. הוא כופה ויכוח פוליטי נוסף על השכול במקום להשאיר את הפרה הזאת קצת קדושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
