סוגר חשבון
דן עמיאל איבד את רגלו כשפצצת מרגמה נחתה לידו בכפר-דרום. לקראת השנה החדשה, מכיסא הגלגלים בקראווילה, הוא עושה חשבון נפש. ראיון מיוחד לחג
עמיאל, בן 21, נשוי עם ילד, חווה בשנה האחרונה שני אובדנים - אובדן רגלו מפצצת המרגמה ואובדן ביתו בהתנתקות.
"הרגשתי הדף ורעש עצום", הוא משחזר את הרגעים שהובילו לאובדן הראשון. "ריח חריף של אבק שריפה מסביב. ידי הימנית היתה מרוסקת כולה, הרגליים גם כן, וכל הגוף מחורר. זכור לי במעורפל שמישהו מבאי בית הכנסת ניסה לחסום בעזרת רצועת התפילין את העורק הראשי של הרגל שלי עד לבואו של הצוות הרפואי".
לצפייה בראיון עם עמיאל לחצו PLAY. צילום: אלירן חיאט עריכה: שלומית חביב.
היום יושב עמיאל על כיסא גלגלים. רגלו האחת כרותה עד מעל הברך - והשנייה מצולקת מרסיסים, עדות לחוויה הקשה שעבר. בידו השמאלית הבריאה הוא אוחז את התפילין ששמר, בעוד שבידו הימנית המרוסקת הוא אוחז בכיפה שחבש באותו היום. שני הפריטים עדיין מוכתמים בדם הפציעה. הוא לוקח נשימה ארוכה. ניכר שקשה לו, גם כיום, לחזור לחוויה הטראומטית.
"דקות ספורות לאחר שהחלו לטפל בי, נפלה פצצה נוספת סמוך אלינו, כך שהמקום הפך באמת לשדה קרב", הוא ממשיך. כשהוא פצוע, פונה עמיאל למרכז הרפואי
חודשים רבים מאוחר יותר, במקביל להשלמת סדרה ארוכה של ניתוחים, עבר דן שיקום ארוך בבית החולים תל-השומר. "במהלך אותם חודשים הרגשתי כאילו נולדתי מחדש", הוא מספר. "ההצלחה שלי להרים קמעה את גבי זכתה למחיאות כפיים של הסובבים. הצעדים הראשונים בהליכה, הישיבה, האכילה, השתייה. ההרגשה היתה כאילו נולדתי מחדש".
"במלחמה האחרונה בצפון אמרתי לעצמי שאני חייב לבקר את הפצועים", הוא אומר ומספר על תלאותיו "בדרך לא דרך", עד שפגש את הפצועים. יצא לו לשבת מול חייל צעיר שאיבד את ברכו. "הוא שיתף אותי באופטימיות כשאמר 'לא נורא, אמנם איבדתי רגל, אך זה לא סוף העולם. תוך זמן קצר אלמד לחיות עם זה ואקבל עזרה בשיקום', ואני מביט בעיניו כשמבפנים אני מצד אחד מקנא בו על האופטימיות, ומאידך מחשבותיי היו 'כמה אתה נאיבי ולא מכיר את המציאות'".
שנה ושמונה חודשים אחרי הפציעה, ועמיאל עדיין נאבק עם הממסד כדי לקבל את הזכויות המגיעות לו. מצד אחד, הוא מספר כי הוא חש תודה עמוקה למוסדות הרפואיים שטיפלו בו, אך במקביל הוא מביע אכזבה וכעס משאר המוסדות. "למוסדות שהיו אמורים לפצות אותי ולהעניק לי את זכויותיי כנכה, נגמרו לי הכוחות. גיליתי שאותם מוסדות אטומים, חסרי חשיבה ערכית ורגשית".
בעקבות הפציעה הקשה, הוא מתקשה לבלות בחיק משפחתו ולהעניק לבנו את תחושת האבהות הבסיסית, שלרוב גם מתבטאת בטיולים בחיק הטבע ובמקומות שעושים טוב לנשמה. "מדוע אנשים שעברו חוויות קשות צריכים לעבור מערכה שנייה של מאבקים נוספים?", הוא שואל בכעס.
מאז הפציעה התקרב עמיאל יותר ויותר לאינטרנט שבביתו. "למדתי את קסם האינטרנט, אשר נחשפתי אליו מחוסר ברירה וישיבה ארוכה ומסוגרת בביתי", הוא מסביר. כיום הוא מנהל אתר אינטרנט בשם "מוריה" העוסק בתכנים יהודיים, ומתכנן לסייע לעמותה לנפגעי טרור כשיעלה אתר מיוחד לנפגעים שיעסוק בחוקים, זכויות, סיפורים אישיים של נפגעים שנלחמים בסבך הבירוקרטיה הממסדית, כפי שקיים לנכי צה"ל.
מהסיפור האישי של כמעט אובדן חיים, עובר עמיאל לדבר על האובדן השני שחווה: עזיבתו, שלא מרצון, את ביתו וקהילתו בגוש-קטיף. "עד היום אני הולך בתחושה שהמחנה שלנו היה קורבן לאותה מנהיגות מושחתת שלקחה קהילות שלמות שעשו מעשה ציוני בשליחות כל ממשלות ישראל, וזרקה אותם לכלבים".
את מצבם של המפונים הוא מתאר כקשה מאוד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. "רובם חסרי פרנסה, חלקם איבדו את התא המשפחתי, והנוער עבר טלטול חוויתי ומשבר קשה ביותר. קשה להיזכר בתמונות של אותם אנשי חמאס שגרמו לפציעתי הקשה, כשהם חוגגים את ניצחונם באותו בית כנסת שבו נפצעתי".
עמיאל מתאר את יחס הממשלה למפונים כאכזר, אבל טוען שלא רק הציבור הזה זוכה לו. "מי שחושב שהאטימות של הממשלה היא נגד המחנה הכתום - טועה. האטימות מופנית גם אל נפגעי הטרור. הגירוש היה אולי סימן מקדים - "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על הרחמנים", הוא אומר. "אפשר לראות במלחמת לבנון האחרונה דוגמה טובה. ואת זה אני אומר בכאב ומתוך צער אמיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
