יומו האחרון בתפקיד מנהיג המהפכה החוקתית
נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, פורש היום לאחר 11 שנים בתפקיד. סיכום פועלו של האיש שהשפיע רבות על דמותה הדמוקרטית של המדינה
הדעה הרווחת טוענת כי ברק, כאיש החזק ביותר בבית המשפט העליון, משאיר אחריו בית משפט אפור, אחיד בדעותיו ולא פלורליסטי, המאוכלס בשופטים חלשים, לא בולטים, שהסכימו עם כל מה שכתב ושלא מגיעים לדרגת גאוניותו. נראה כי רק הזמן יאמר אם זה נכון, אך כן ניתן לומר כי ברק משאיר אחריו בית משפט עליון עם שופטים מאסכולות שונות וממגזרים אחרים, בעלי דעות ברורות ומגוונות ותפיסת חיים שונה אחד מהשני. רק הזמן יגלה לנו האם הנשיאה החדשה, דורית בייניש, תמשיך את דרכו, בתקופה בה אמון הציבור בבית המשפט העליון הולך ופוחת.
תקופת ברק מזוהה יותר מכל עם צמד המילים 'המהפכה החוקתית' ו'האקטיביזם השיפוטי'. ב-1992 הוא היה שותף למהלך שהוביל לחקיקת שני חוקי היסוד החשובים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. באותה תקופה ברק טרם מונה לנשיא, אך כבר אז, ואפילו קודם לכן, עודד את התערבות בית המשפט העליון במגוון של נושאים, ויצא כנגד הגבלת סמכויותיו.
דוגמאות לכך ניתן לראות בשני פסקי דין מוקדמים שכתב, ואשר עסקו בשאלת מידת התערבות בית המשפט העליון בשיקול דעתן של הרשויות. ברק, בהיותו שופט צעיר, ישב בהרכב שדן בעתירה נגד החנינות שהעניק הנשיא הרצוג לאנשי השב"כ, שהיו מעורבים בפרשת "קו 300". הענקת החנינות נעשתה עוד בטרם הוגש כתב האישום, ובג"ץ, ברוב דעות, דחה את העתירות. דעת המיעוט היתה של ברק, שסבר כי לא ניתן לחון עבריינים עוד בטרם הורשעו.
בשנת 90' היתה זו עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה שהחליט שלא להגיש כתב אישום נגד הבנקאים בפרשת "ויסות המניות". בג"ץ ביטל את ההחלטה, והורה ליועץ המשפטי לממשלה לבחון מחדש את הראיות.
חקיקת חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הרחיבה באופן כמעט בלתי מוגבל את סמכויותיו של בית המשפט העליון, עד כדי יכולת לבטל חוקים של הכנסת, אם השופטים סבורים שהם מהווים פגיעה של למעלה מהנדרש בזכויות היסוד. כתוצאה מכך, הפך בג"ץ למבחן האחרון ולמצפון של מדינת ישראל. במסגרת אמונתו של ברק כי "הכל שפיט", נפתחו בתקופתו שערי בית המשפט העליון לדיון בכל נושא שהוא, וכך קרה שנושאים הנמצאים במחלוקת ציבורית רחבה הגיעו לפתחו.
פסק הדין שביטא יותר מכל את תפיסתו של ברק ושהגדיר לראשונה, באופן ברור, את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים, ניתן בשנת 1995 ומכונה "פרשת בנק המזרחי". מדובר היה בערעור שהגישו הבנקים בעקבות תיקון לחוק שהגביל
הבנקים טענו שהתיקון פגע בזכויות הקניין שלהם משום שהוא נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברק, שבדיוק מונה לנשיא, קיבל את הערעור וקבע בפסק הדין, יחד עם הנשיא היוצא, מאיר שמגר, כי לבג"ץ סמכות לבטל חוקים של הכנסת משום שלחוק היסוד מעמד חוקתי על-חוקי והוא מתווה נורמה עליונה, שלאורה יבחנו חוקתיותו של "חוק רגיל". ברק קבע כי אם חוק רגיל פוגע בזכות היסוד של האדם, הוא אינו חוקתי, ולבית המשפט בישראל סמכות למתוח ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק ולבטל אותו.
זו היתה הפעם הראשונה בה ביטל בג"ץ חוק של הכנסת או החלטה של הממשלה. אך זו לא היתה הפעם האחרונה. מאוחר יותר ביטל בג"ץ את החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו של ח"כ מיכאל גורולובסקי (ליכוד) בפרשת ה"הצבעות הכפולות", כאשר ברק ציין כי הוועדה חרגה מסמכותה.
בפברואר השנה ביטל בג"ץ בראשותו את החלטת הממשלה לסווג אזורי עדיפות לאומית ובמסגרתם להעניק הטבות שונות בתחום החינוך. ברק קבע כי נפל פגם בהחלטה משום שהיא יוצרת אפליה אסורה בין יהודים לערבים ופוגעת באופן שאינו מידתי בזכות לשוויון. פסק הדין הזה עורר הדים מקצה לקצה. בצד האחד שיבחו ערביי ישראל את ההחלטה, ומן הצד השני מתחו מצדדי ההחלטה ביקורת על בג"ץ ובעיקר על ברק.
אהרן ברק נולד ב-1936 בליטא. את ילדותו העביר בגטו קובנה ועלה לישראל ב-1947. הוא ניצול שואה וכילד חווה והיה עד להתרחשויות איומות, עליהן גם סיפר לא פעם. למרות זאת, ברק לא נתן לאירועים הקשים שעבר להשפיע עליו, כאשר כתב פסק דין בנושא חופש הביטוי. היה זה בשנת 1987 כאשר המחזאי יצחק לאור פנה לבג"ץ בעקבות החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא", בטענה שהוא מסלף, מסית, פוגע, מעורר יחס שלילי כלפי מדינת ישראל וכלפי צה"ל ויש בו כדי לפגוע ברגשותיו של הציבור היהודי, בשל ההשוואה שעשה המחזה בין הממשל הישראלי בשטחים לבין השלטון הנאצי.
"אני עצמי, ילד הייתי בשואה... ההקבלה בין חייל גרמני לבין חייל ישראלי צורבת את לבי. עם הרגישות לזיכרונות השואה, אין אני יכול לומר, כי מועצה סבירה רשאית לקבוע, כי קטע יחיד זה פוגע פגיעה קשה וחמורה שאף משטר דמוקרטי אינו יכול לשאתה", כתב ברק, אשר ביטל את ההחלטה וקבע שחופש הביטוי מעל לכל: "חופש הביטוי הוא מערכי היסוד של משפטנו. הוא מהווה זכות עילאית בשיטתנו... בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה".
לברק פסיקות נרחבות נוספות בתחום חופש הביטוי. שתיים מהבולטות שבהן התייחסו לזכות לקיום הפגנה ולגבולות הצזורה הצבאית. הראשונה הוגשה בשנת 1983 נגד מפקד המחוז הדרומי שסירב לאשר קיום הפגנה בתחומו. ברק, אז עוד שופט צעיר, קיבל את העתירה כשהוא קובע כי זכות ההפגנה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל ועל המשטרה מוטלת החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע איומים והפרעות להפגנה.
בפסק הדין ציין ברק כי איסור הפגנה הוא הצעד האחרון בו יש לנקוט, ורק לאחר שמוצו כל האמצעים הפיזיים העומדים לרשות המשטרה. עם זאת, ציין ברק כי זכות ההפגנה איננה זכות מוחלטת וכי יש לאזנה עם זכויות אחרות. על מנת למנוע קיום הפגנה מתוך חשש לביטחון הציבור נדרשות ראיות של ממש, ברמת הוודאות הקרובה, לקיומה של הסכנה.
בשנת 1988 פסל הצנזור הצבאי לפרסום כתבה של העיתונאי מאיר שניצר, אשר בין היתר מתחה ביקורת על תפקודו של ראש המוסד, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים בראשות המוסד. ברק, אז כבר שופט יותר מנוסה ובוטח, קיבל את העתירה כשהוא קובע כי סמכותו של הצנזור הצבאי לפסול כתבה בעיתון תותר רק אם היא חיונית לשם ביטחון המדינה. הוא קבע כי יש לצמצם את הפגיעה בחופש הביטוי עד כמה שניתן, ועל הצנזור הצבאי היה אסור לפסול את הכתבה.
ברק למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. בין השנים 1975-1978 נכנס בסערה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ובמסגרת כהונה זו זכור כי טבע את המונח "מבחן בוזגלו", עת החליט לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים כללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, שהורשע בסופו של דבר בקבלת שוחד ונידון לחמש שנות מאסר.
במהלך כהונתו הורה למשטרה להמשיך בחקירה פלילית נגד שר השיכון, אברהם עופר, שבסופו של דבר התאבד בטרם נפתח משפטו וכן החליט להעמיד לדין את לאה רבין, בשל פרשת חשבון הדולרים. החלטה זו הביאה להתפטרותו של ראש הממשלה, יצחק רבין, מתפקידו.
ב-1978 היה חבר בצוות המשא ומתן לגיבושם של הסכמי קמפ דיוויד, וזמן קצר לאחר מכן היה לשופט הצעיר ביותר שמונה לבית המשפט העליון. בין השנים 1983-1982 כיהן כחבר בוועדת כהן לחקירת הטבח בסברא ושתילה. הוועדה המליצה אז להעביר את שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מתפקידו תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה לעולם.
ב-1978 מונה לשופט בבית המשפט העליון וב- 1995 מונה לנשיא בבית המשפט העליון ומעשהו הראשון בתפקיד היה למנות את דורית בייניש לשופטת בעליון, תוך ידיעה ברורה שהיא זו שתחליף אותו בבוא היום.
כהונתו של ברק מתאפיינת, לצד ביקורות חריפות על הכנסת ועל הרשויות השונות, גם בפסיקות בנושאי דת ומדינה, צבא וביטחון וחופש הביטוי. לצד פסקי דין מעוררי מחלוקת שקבעו ציוני דרך במדינת ישראל, העדיף ברק תמיד למצוא את דרך האמצע ולחתור להשגת פשרה ולמציאת נוסחת איזון, בטרם פסק.
בפסקי הדין שכתב ניתן להבחין במאמציו למצוא פשרה שתוביל לאיזון בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית. על כך זכה לא אחת לביקורת כאשר מתנגדיו אמרו עליו כי הוא נמנע מלחולל שינוי אמיתי וכי הרבה פעמים העדיף לחכות עם ההכרעה לזמן בשל יותר. למרות זאת, הצליח לא אחת לעורר את זעמם של הציבור ושל חברי הכנסת.
כך לדוגמא הוא פסק הדין "רודריגז-טושביים" שניתן לפני כשנה וחצי, והכיר ב"גיורי הקפיצה". העתירה, שהוגשה על ידי המרכז לפלורליזם יהודי, דרשה להכיר בגיורי הקפיצה הקונסרבטיביים והרפורמים שנערכים בחו"ל לצורך הכרה בחוק השבות ונגררה בבית המשפט העליון שש שנים, במהלכן שב בג"ץ והתעקש לאפשר למדינה לתקן את החקיקה.
משזה לא עלה יפה, ניתן בסופו של דבר פסק הדין שהכיר בגיור הקפיצה עבור מי שביצע את הליכי הגיור בארץ, אך את ההכשר הסופי ליהדותו קיבל בחו"ל. עם זאת, פסק הדין לא הכריע בשאלה האם גיור רפורמי או קונסרבטיבי הנערך בארץ מוכר לצורך חוק השבות.
לעתירה זו קדם פסק דין מוקדם יותר של ברק, בשנת 2002, שהכין את השטח ושבו נקבע כי על שר הפנים לרשום במרשם האוכלוסין כיהודי כל אדם שהתגייר בקהילה יהודית מוכרת בישראל ובחו"ל, כולל מי שהתגייר בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. בימים אלה נדרש בג"ץ להכיר בגיור הלא-אורתודוכסי הנערך בארץ, לצורך חוק השבות, אך פסק הדין הזה יינתן כבר בעידן בייניש.
כך היה גם בסוגיית גיוס בחורי הישיבות. בשנת 1998 קבע הרכב של 11 שופטים בראשותו כי הקריטריונים לדחיית השירות צריכים להיקבע בחקיקה על ידי הכנסת ולא על ידי שר הביטחון. ברק ציין כי המצב הנוכחי, שבו כמות גדולה של חרדים אינם נוטלים חלק במאמץ הצבאי ואינם מסכנים את חייהם, גורם לאפליה קשה ויוצר בעיה חברתית ממדרגה ראשונה בשל חוסר יכולתם של החרדים להשתלב במעגל העבודה.
פסק הדין הזה הביא מאוחר יותר לחקיקת חוק טל. במאי השנה סירב ברק להורות על ביטולו וקבע כי החוק פוגע קשות בכבוד האדם של בני קבוצת הרוב המחויבים בשירות צבאי, אך ציין כי לא ניתן כעת לקבל הכרעה באשר למידתיות הפגיעה משום שלחוק לא ניתנה הזדמנות ראויה להגשים את מטרותיו. ברק ציין כי אם תימשך המגמה ולא יהיה שינוי משמעותי בתוצאות הגשמתו הלכה למעשה, קיים חשש כי החוק יהפוך לבלתי חוקתי ולא יהיה מנוס מלבטל אותו.
ברק הוא אדם מפוזר. לא פעם קורה שבעת שיחה עם אדם כלשהו, חוט מחשבתו נקטע, סוטה פתאום לכיוון אחר לגמרי והוא שוקע במחשבותיו, משאיר את בן שיחו מופתע. עד לא מזמן סירב להשתמש במחשב, ואת פסקי הדין שלו הוא כותב עד היום בעיפרון. הוא מאוד אוהב ללמד, להסביר ולשרטט, אך מבחינתו הכל מתחיל ונגמר בתחום המשפט.
אנשים שעבדו איתו בעבר סיפרו כי תמיד היה לו חשוב שכל הסובבים אותו יהיו משפטנים, או לפחות יכירו את עולם המשפט. פעם אמר "אני לא יודע אם אני שופט טוב, אבל בטוח שאני מורה טוב". למרות שהוא פזור דעת בחיי היומיום, פסקי הדין שהוא כותב הם חדים וברורים.
גם כשהוא משתמש באסמכתאות אקדמאיות ומביא ציטוטים מפסקי דין אחרים, תמיד יקפיד על שמירת נוסח שיהיה מובן לכולם. ברק רוצה שאנשים, גם כאלה שאינם משפטנים, יקראו את פסקי הדין שלו. בעיקר לפני שהם ממהרים למתוח עליו ביקורת.
כמי שישב במרבית ההרכבים שדנו בסוגיות מעוררות מחלוקת, גם בתחום הביטחוני יש לו לברק פסיקות רבות שעוררו לא אחת ביקורת, בעיקר מצד המערכת הביטחונית שהרגישה שהוא כובל את ידיה. כך למשל הוא אותו "בג"ץ הטלטולים" המפורסם, שאסר שימוש בשיטות חקירה מסוימות אותן נהג השב"כ להפעיל כדי לדברר פלשתינים שנחשדו במעורבות בפיגועים.
בג"ץ אסר שימוש בתנוחות "שבאח" וב"כריעת הצפרדע". הוא אסר שימוש בשיטות שבירה כמו מניעת שינה ואסר לטלטל בחוזקה את הראש והצוואר של העצור ולהדק את האזיקים יתר על המידה, אם צורכי החקירה לא מחייבים זאת. ברק סירב לתת לשב"כ היתר לבצע עינויים וכתב: "מודעים אנו לכך כי פסק דיננו זה אינו מקל על ההתמודדות עם מציאות זו. זה גורלה של הדמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה ולא כל השיטות בהן נוקטים אויביה פתוחות בפניה".
פסק דין נוסף שעורר התנגדות עזה מצד מערכת הביטחון הוא זה הנוגע לסוגית קלפי המיקוח. בשנת 2000 אסר בג"ץ על מערכת הביטחון להחזיק פלשתינים ואזרחים לבנוניים כ"קלפי מיקוח", אם לא נשקפת מהעצור סכנה לביטחון המדינה. זאת בעקבות עתירה שהגישו מוסטפה דיראני, שיח' עובייד ואזרחים לבנוניים נוספים שנחטפו מלבנון והוחזקו בישראל במסגרת הניסיונות להחזיר את רון ארד הביתה.
ההרכב הראשון שדן בעתירה, בראשות ברק, דחה אותה. זמן מה לאחר מכן קיים בג"ץ דיון נוסף, בהרכב מורחב. הפעם שינה ברק את עמדתו, קבע שהחזקתם היא בלתי חוקית והודה: "שיניתי את דעתי. אכן, מאז מתן פסק הדין לא חדלתי מלבחון את עצמי... איני נמנה אם אלה הגורסים כי סופיות ההחלטה מעידה על נכונותה. כל אחד מאיתנו עשוי לטעות".
בעקבות פסיקת בג"ץ, שוחררו מרבית האסירים הלבנונים, למעט דיראני ועובייד. כדי שישראל תוכל להמשיך ולהחזיק אותם, נחקק חוק שעקף את פסיקת בג"ץ והוא חוק כליאת לוחמים בלתי חוקיים, המאפשר, באמצעות קביעת סטטוס של העצורים כלוחמים בלתי חוקיים, להחזיקם במשך שנים, ללא משפט.
הסייג הכמעט יחיד בחוק דורש להגיש בכל חצי שנה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת המעצר. אולם, תוצאות דיונים אלה שנערכים בדלתיים סגורות, ידועות מראש. השופטים, שנחשפים לחומר חסוי, חותמים על הבקשה.
ברק גרם לכאב ראש לא קטן לצה"ל כאשר פסל לאחרונה את השימוש שעשה צה"ל ב"נוהל אזהרה מוקדמת", הידוע יותר בכינויו "נוהל שכן", כאשר קבע שמעורבות אזרחים בלחימה היא אסורה ומנוגדת למשפט הבינלאומי ההומאניטרי ועל כן הנוהל אינו חוקי.
פסקי הדין שלו בעתירות נגד גדר ההפרדה עולים למדינת ישראל הרבה מאוד כסף, כאשר בחלקן, נאלצה המדינה לתכנן את תוואי הגדר מחדש, לעיתים אף לפרק חלק מהגדר שכבר נבנתה או להפסיק את עבודות התשתית.
מאז החלו העבודות על הגדר הוגשו לבית המשפט העליון עשרות רבות של עתירות, רובן נדחו, חלקן עדיין ממתינות לפסק דין.
ברק, שישב בכל ההרכבים שדנו בעתירות אלה, טבע בפסק דין שפסל כשלושים ק"מ מגדר ההפרדה בבית סוריק, את המונח "מבחן המידתיות", לפיו – נבחנת מידת הפגיעה בזכויות הפלשתינים אל מול השיקול הביטחוני.
ברק פסל גם את הגדר סביב אלפי מנשה לאחר שנקבע כי מטרתה – סיפוח שטחים למדינת ישראל. עם זאת, קבע כי ישראל אינה מחויבת להחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג משום שהעובדות שעמדו לנגד עיניו, עת קבע שגדר ההפרדה אינה חוקית, היו שגויות.
כאמור, לברק פסקי דין רבים וחשובים שהטביעו את חותמם על החברה הישראלית. קצרה היריעה מלתאר את כולם בפרוטרוט, ולכן נזכיר בקצרה מספר פסקי דין נוספים.
בתחום הדת והמדינה, קבע ברק שבית הדין הרבני המטפל בבקשות גירושין, חייב, בבואו לדון בענייני ממונות, לפעול בהתאם להלכת השיתוף שנקבעה בחוק הישראלי ושלפיה – זכאית האישה למחצית מרכוש הבעל. באותה עתירה, קבע ברק כי בתי הדין הרבניים כפופים, בנושא הממונות, לדין האזרחי ולא למשפט העברי. רק השבוע, בעתירה אחרת, צמצם ברק את סמכות בתי הדין הרבניים וקבע כי אין להם סמכות לדון בבקשות להתרת נישואין, אם אחד מבני הזוג אינו יהודי.
בעתירה נגד החלטת שר התחבורה לסגור חלקית את כביש בר-אילן בירושלים בשבת, קבע ברק כי ההחלטה נכונה אם היא מאזנת כראוי בין חופש התנועה של התושבים החילונים הגרים באזור לבין רגשות הדת ואורח החיים הדתי של התושבים החרדים הגרים באזור. עם זאת, קבע ברק כי בהחלטת השר נפלו פגמים משום שלא נמצאו עורקי תחבורה חלופיים עבור התושבים החילונים. הוא ביטל את ההחלטה והורה לשר לקבל החלטה חדשה, תוך שקילת האינטרסים של החילונים ולא רק החרדים.
בעתירה אחרת השעה ברק את חוקי העזר העירוניים של עיריות בית-שמש, כרמיאל וטבריה שאסרו מכירת חזיר. ברק קבע כי בשכונות בהם קיים רוב שמבקש לצרוך בשר חזיר, אין לאסור את המכירה ואילו בשכונות מעורבות זכאית המועצה המקומית להחליט על איסור מכירת חזיר, בתנאי שקיים בקרבת מקום אתר נגיש בו ניתן לרכוש את הבשר.
בעתירה אחרת של בעלי עסקים שדרשו לקבל היתר להעסיק עובדים בשבת, דחה ברק את העתירה כשהוא מציין שחוק שעות עבודה ומנוחה שאוסר על עבודה בשבת, אכן פוגע בחופש העיסוק אך אין בפגיעה זו כדי להביא לאי חוקתיותו של החוק, משום שהוא הולם את ערכיה של מדינת ישראל. ברק הדגיש כי ביסוד החוק עומד הצורך החברתי-סוציאלי להעניק יום מנוחה לעובד, תוך קביעת יום מנוחה אחד ויחיד והבחירה בשבת כיום זה, מבוססת על שיקול דתי לאומי שהולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בסוגיית שוויון זכויות המיעוט, ישב ברק בשנת 1994 בהרכב שדן בסירוב חברת התעופה אל-על להעניק כרטיסי טיסה לבן זוגו של דייל בחברה, כפי שנהגה עם שאר עובדיה. בג"ץ דחה את העתירה ברוב דעות וקבע כי מדיניות אל-על פוגעת בזכות לשוויון והיא פסולה. נקבע שאל-על עשתה הבחנה לא רלוונטית, שרירותית ובלתי הוגנת, על סמך נטייה מינית, וכפי שכתב ברק: "וכי הפרידה מבן זוג מאותו מין קלה יותר מהפרידה מבן הזוג מהמין השונה? האם חיי השיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני זוג ממין שונה?".
בעתירה אחרת של זוג ערבי-ישראלי, שביקש לרכוש קרקע ביישוב קציר ולהקים שם בית, קבע ברק כי המדינה לא היתה רשאית להקצות קרקעות לגוף שמספק אותם רק ליהודים משום שהדבר יוצר אפליה פסולה. כך היה גם בעתירה שדרשה להורות לעיריות, שבתחומן מתגורר מיעוט ערבי, להכניס בכל השילוט העירוני גם את השפה הערבית. בג"ץ, ברוב דעות, קבע כי המצב הקיים שבו לא מופיעה השפה הערבית בשלטים, אינו חוקי והורה לעיריות להוסיף את השפה הערבית בשילוט העירוני.
בסוגיית הסרבנות הסקלטיבית, דחה ברק עתירה של מילואימניק שסירב לשרת בשטחים מטעמי מצפון וקבע: "תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מהסרבנות המלאה והיא מעוררת במלוא העוצמה את תחושת האפליה בין דם לדם. אך מעבר לכך, יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. הכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם".
בכל הנוגע לשחיתות, קבע הרכב שופטים, ביניהם ברק, כי על הכנסת היה להסיר את חסינותם של אריה דרעי ורפאל פנחסי, עם החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדם כתב אישום וחייב את ראש הממשלה, יצחק רבין, להדיחם. כך נקבעה הלכת "דרעי ופנחסי", לפיה, שר וסגן שר לא יוכלו להמשיך ולכהן בתפקידם בעת שמתנהל נגדם הליך פלילי.
הרכב בראשותו הרשיע את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירות של מרמה והפרת אמונים לאחר שנקבע כי פעל בניגוד עניינים כשניסה לקדם עסקה ביטחונית שצפויה היתה להניב רווח למקורביו. ברק קבע כי כאשר ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המנהל הציבורי, מדובר בעבירה.
לאורך כל שנות כהונתו כנשיא, שלט ברק ביד רמה בבית המשפט העליון, דבר שבא לידי ביטוי בפסקי הדין, בהם היו לו מעט מאוד מתנגדים. דווקא באחד מפסקי הדין האחרונים והחשובים שכתב, מצא עצמו, באופן נדיר, בדעת המיעוט. היה זה בעתירה כנגד חוק האזרחות, המונע איחוד משפחות בין פלשתינים שנישאו לישראלים.
ברק סבר כי יש לבטל את החוק משום שהוא פוגע פגיעה אנושה בזכות החוקתית לחיי משפחה ולשוויון ומנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, דעתו לא התקבלה וברוב דחוק של שישה מול חמישה שופטים, אושר החוק, עליו כתב ברק: "דמוקרטיה אינה צריכה להתאבד כדי לשמור על זכויות האדם של אזרחיה. דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה ולהלחם למען קיומה וערכיה. אך הגנה זו ומלחמה זו צריכים להיעשות באופן שלא ישלול מאיתנו את אופיינו הדמוקרטי".
בשנה האחרונה עלה שמו של בית המשפט העליון, בהקשר לא חיובי. היה זה כאשר שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, העלתה את שאלת מועמדותה של רות גביזון לבית המשפט העליון. ברק התנגד בחריפות ופעל לסיכול המינוי, יש אומרים שהיה זה משום שגביזון מתנגדת ל"אקטיביזם השיפוטי" ומצדדת בצמצום סמכותו של בית המשפט העליון לדון בנושאים המחייבים, לדעתה, הכרעה ציבורית או על ידי הרשויות המוסמכות.
ברק עצמו נימק את התנגדותו בכך שלגביזון "יש אג'נדה'" שאינה מתאימה לבית המשפט העליון, אך מאליה עולה המחשבה כי האג'נדה של גביזון פשוט מנוגדת לאג'נדה שלו. בעקבות התנגדותו, נמנעה לבני, במשך למעלה משנה, לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. בבית המשפט העליון ניכר המחסור בשופטים. בעוד התיקים הולכים ומצטברים נוצר מצב שבו אזרחים ממתינים למעלה מהסביר לדיון בעניינם, והשופטים הולכים וכורעים תחת העומס הרב.
ברק מודע להישגיו, אך גם מודע היטב לכישלונותיו, או כפי שניסח זאת לפני כחמישה חודשים: "אני מחכה לרגע שהמסך ירד וארד מהבמה. אני עוזב את תפקידי עם שלמות נפשית מלאה, בלי כעס, בלי עצבנות. אני שלם עם עצמי, אני יודע היטב את כישלונותיי, אני מכיר בהם, מדבר עליהם, אבל יודע גם את ההישגים. אם הצלחתי לרשום הערת שוליים בהיסטוריה שלנו, זה הסיפוק הגדול ביותר. כשאני מסתכל אחורה, אני אומר לעצמי שעשיתי כל מה שיכולתי למען החברה הישראלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
