תותח ללא רתע
אילנה דיין סוגרת שנה סוערת ב"עובדה". פרשת ישראייר, סרן ר', הראיונות עם יצחק מרדכי ועם אסי דיין, מלחמה בשידור חי. ובסוף כל יום (שבע בערב או חמש בבוקר, לא חשוב), כשהיא הלכה הביתה, היא ידעה שאנחנו בעצם לא מכירים אותה. ואיך זה קשור ליעל בר זהר? בריאיון אישי רגע לפני החופש היא מנסה להסביר
אין ספק שמשהו קרה שם בבניין החדש שברמת החייל בתל אביב,שהשפיע על צוות התוכנית הוותיקה. השנה האחרונה היתה רצופה בהישגים עיתונאיים, אולם לצדם נערמו קשיים שספק אם דיין וחבורת העיתונאים הסובבת אותה ידעו כמותם בעבר. למהמורות המתבקשות בהכנת סיפור עומק עיתונאי נוספו שמועות על חוסר ההתאמה בין הרוח הירושלמית-טלעדית של "עובדה" ל"קשת", סמל הטלוויזיה המסחרית.
"דרמת ישראייר הפכה את זה למשהו שהוא מעבר לכל סיפור של סתם התרגלות למקום עבודה חדש", מספרת דיין. "אבל ברקע הרגשתי, בתוך הדרמה, שיש לי פה עסק עם אנשים טובים. באותו זמן חשבתי שהם טועים. רבתי, צעקתי, צעקנו, התווכחנו, התכסחנו ונפצענו כולנו. אבל היתה לי תחושה נורא ברורה שאין פה זדון".
העונה הראשונה של "עובדה" ב"קשת" היתה אמורה לפרוץ בתחקיר על כמעט תאונה של מטוס ישראייר שטויחה. איומי התביעה מצד חברת התעופה קיצצו את כנפי התוכנית הראשונה ואנשי "עובדה" היו עם רגל אחת בחוץ. "הפרשה היתה מתישה", מגלה היום דיין, "ואחת המסקנות, שכל דבר שאנחנו עושים מקבל העצמה, פרופיל היסטרי של חשיפה".
אותה תפוצה אדירה של תחקירי "עובדה" והשפעתם הבלתי ניתנת לערעור מתגלגלים בסופו של דבר אל פתחה של אחת, אילנה דיין. לכל הכעס, הביקורת או לחלופין ההערכה, יש כתובת ברורה מאוד. יש אישה מוכרת שהמניירות שלה, אופן ההתבטאות הייחודי שלה והשקפת עולמה הם חלק מחיינו זמן כה רב. אם העיתונות נחשבה משהו אמורפי שקשה לסמנו ושמקבלים את גזרותיו, דיין נתנה לו מוחשיות בעידן הטלוויזיה המסחרית.
"אני חושבת שחלק מהסיפור הוא שאני בסוף לא אילנה שהילדים שלי מכירים, אלא הדמות הזאת, התקשורתית, הציבורית. אני יושבת על צומת בלתי אפשרי: מוטי גילת פינת יעל בר זהר. האחד עיתונאי חשוב עם רקורד עשיר שחשף פרשות מדהימות, אבל אם הוא ייכנס עכשיו בדלת לא יזהו אותו. הוא לא סלבריטי, הוא עיתונאי. ואילו יעל בר זהר, פרסומה בא לה בשל היותה יעל בר זהר. אני איזושהי תרכובת קטלנית של שניהם. וזאת המציאות. ברגע שאת עוסקת בעיתונות מהסוג שאני אוהבת ורוצה לעסוק בו, את מקימה עלייך כל מיני סוגים של תגובות, כי אני לא עסוקה בלגרום לאנשים לאהוב אותי. בניגוד לרבים אחרים שנהנים ממעמד הסלבריטאות".
על פרשת הדרכים הזאת, שבה ניצבת דיין, קל להיות שנוא. במיוחד כשנוגעים בעצבים ישראליים חשופים ופועמים, כמו הצבא למשל. והיא, העיתונאית החשובה, הרצינית ונטולת הפניות, מרפרפת בעמודי אינטרנט, קוראת טוקבקים ומתאכזבת.
"כשאני רואה את הטוקבקים, שאני קוראת אותם כי אני טמבלית, וגם כשאני קוראת את כתב התביעה בפרשת סרן ר', אני אומרת הלוא אני יודעת שזו לא אני. האישה הזו שמתוארת שם, מי שמכיר אותי יודע שזו לא אני. מספיק לראות את התוכנית כדי להבין שזו לא אני. הטוקבקים מאוד ארסיים רק בנושא אחד, של סרן ר'. ברמת התחושות אני אומרת לעצמי שיכול להיות שבסוף בסוף יש איזושהי תחרות סמויה ביני לבינו על תפקיד הקורבן.
"אני מניחה שהוא מרגיש פגוע. אני שלמה עם הכתבה שעשינו, עם הדברים ששידרנו, עם האופן שבו שידרנו, אבל התוצאה היתה כזאת שהפכה את זה למשהו שאין קשר בכלל בין הפרשה לבין הכתבה. בין 15 הדקות ששודרו בטלוויזיה לבין מה שנהיה
פרשת סרן ר', או מה שמכונה פרשת וידוא ההריגה, נקשרה אדוקות בדיין וב"עובדה" עד שהתנתקה לחלוטין מהקשרה המקורי. באחרונה הגיש סרן ר' תביעה על סך שלושה מיליון שקל נגד דיין וצוותה בגין מניפולציות, על פי הגדרת פרקליטיו, שנעשו בגוף הכתבה.
"כשאני עושה את הכתבות מעניין אותי איך הם מרגישים, כי אז הם רואים אותי כמידת אדם. אז זה כבר לא הבחורה ההיא מהטלוויזיה, מה שכנראה אצל סרן ר' זה כן. בטח שהייתי רוצה לפגוש אותו. למה לא? מה יש לי נגדו? שום דבר אישי בטח לא. ובאופן מקצועי מה שהיה בכתבה - היא לא היתה עליו, היא היתה על מה שקרה במוצב גירית באותו בוקר. תתפוס היום אנשים ברחוב, תשאל אותם על מה היתה הכתבה, אין לאנשים מושג".
שידור אחר שדיין לא תשכח לעולם הוא כתבת התחקיר על השתלשלות הימים האחרונים עד להידרדרות הנוכחית במצבו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. מנהל בית החולים, אחד האנשים המתוקשרים ביותר באותה תקופה, פרופ' שלמה מור יוסף, הגיע לביתה של דיין במושב בסביבות ירושלים, וביקש בקשה אחת.
"ההחלטה בהדסה היתה להם נורא קשה, הם הרגישו רדופים ולכן היה צריך להניח את שעתם בהרבה מאוד דברים, והגענו לסדרת הסכמות. הדבר הכי חשוב למור יוסף היה -'את תסיקי את המסקנות שלך, אבל אני רוצה לוודא שבסוף בתהליך העריכה, לא ייצא כך שהעמדה שלנו לא מוסברת'. ולא סיכמנו מראש, אבל כדי להניח את דעתו הזמנתי אותו אליי הביתה יום לפני השידור, סיפרתי לו איך זה קורה ואני זוכרת שצלצל אליי אחר כך מור יוסף ואמר 'אני חייב להודות לך על ההגינות'. למרות שהיתה הרבה ביקורת בכתבה על הדסה והשורה התחתונה היא שכנראה היתה שם איזושהי טעות, לא רשלנות. זה לא התפקיד שלנו כעיתונאים, לשמח, זה לא אמור להטריד אותי. אבל בכל זאת נורא התרגשתי".
"איציק מרדכי, למשל", מספרת דיין על הישג עיתונאי נוסף, הריאיון השנוי במחלוקת עם האלוף השנוי במחלוקת. במקרה זה הגיעה דיין חמושה בנימה, שמצד אחד מבינה את האדם ואת סיפורו ואת המקומות שמהם הוא מגיע, ומאידך כזו שאומרת, אני לא קונה את זה. "אני מכירה אותו הרבה שנים. הוא צלצל אליי המון פעמים במהלך הכנת הכתבה ואמר שחשוב לו נורא שאני אכניס דברים שנוגעים לתובנות שלו על 'המצב'. ולא עזר כמה שניסיתי להסביר לו שזה לא נושא הכתבה. הרי הוא לא באמת חשב שהכתבה תהיה על איך איציק מרדכי מנתח את המצב. עם כל התסבוכות האלה, אתה נכנס לחדר העריכה, ואני באמת כמו טמבלית מנסה בכל זאת להכניס משפט שלו על המצב. בסוף מצאתי את הפשרה שלא תגרע מן האמת".
"לפעמים אני הולכת מפה הביתה, וזה יכול להיות בשבע-שמונה בערב או בשתיים בלילה או בחמש לפנות בוקר, ואומרת לעצמי 'יא אללה, יממה כזו יכלה לפרנס סמסטר בחוג לתקשורת'. למשל , ההתלבטות כשאתה מראיין את אסי דיין, ואחר כך אתה מגיע עם מבול של מלל משוחרר ולפעמים פרוע ואתה שופך את כל זה על המחשב ואתה אומר עכשיו איך אני אערוך את הכתבה בלי לפגוע פגיעה מיותרת בכבודו. למרות שברור שמוד ההפעלה הבסיסי שלנו הוא לאו דווקא להיזהר בכבודו של האדם, אלא אם כן אנחנו חושבים שאנחנו לא זקוקים לפגיעה בכבודו של אדם כלשהו כדי להעביר את הסיפור. לא באתי לפגוע באסי. הסיפור שלו היה מספיק חזק וקשה ועצוב כשלעצמו. לכן לא כל דבר צריך להגיע למסך".
הלבטים האלה והרצון להביא את הסיפור במהותו, אך לא לחטוא כלפי המרואיין, אינם, מתעקשת דיין, נגועים במרדף הרייטינג. "אין כמעט מכתב שאני מקבלת שלא מסתיים במילים'לא הכל אפשר להגיד בשביל הרייטינג'", היא מספרת. במכתב תשובה שכתבה לאמא שהטיחה בה את המשפט לאחר שקבלה על שידור הכתבה שבה התלווה איתי אנגל במלחמה ליחידה ותיעד טיפול בפצוע, סיימה דיין במילים, "בשביל רייטינג עושים בידור, בשביל רייטינג עושים ריאליטי, בשביל רייטינג לא עושים עיתונות. בטח לא מסכנים כך חייו של כתב שהלך עם הלוחמים לתוך הקרב והיה בסכנת חיים ממש. המילה 'רייטינג' אפילו לא עלתה לנו בראש".
חשבון הנפש שהתקשורת עושה אחרי המלחמה אינו מקובל על דיין. לדידה הסיקור היה בסדר גמור. היא עצמה קיבלה גם כן כמה החלטות, שלא ניתן להתחמק מהשאלה כיצד היתה נראית המערכה לו שודרו. "בזמן המלחמה עבדנו על כתבה שלא שודרה בסוף מסיבות טכניות. והיו שם דברים שגם כאשר הצנזור אישר אותם היה לנו ברור שאנחנו לא נשדר. קצין הארטילריה של החטיבה המסוימת הזאת אומר שנגמרו לו הפגזים, אני לא אשדר את זה בזמן מלחמה, כי זה נראה לי מופקר ומופרך. בצדק ניתן לומר שזה לא נקי מספקות, זה משהו נקודתי שמיותר לגמרי שהאויב ידע.
"כשליוויתי את הרמטכ"ל במהלך המלחמה צילמתי דיון מפקדים באחד החפ"קים. הבנתי שאני חייבת להישאר שם ואמרו לי 'אין בעיה, תישארי רק בלי המצלמה' ולא הסכמתי. בזווית העין הבנתי שהיה מי שרצה שאשאר, אז ניגשתי לאחד הקצינים שהיו איתו ואמרתי לו: 'כל מה שקורה פה וארצה לשדר, אני מבטיחה להעביר לך קודם. מה שאתה תחליט שצריך לרדת - יירד'. הוא הסכים.
"ישבתי ותמללתי והעברתי בפקס. ביום שישי בשבע הוא חזר אליי. הוא ביקש להוריד דברים, כמו למשל, דברים של אלוף פיקוד צפון שאמר אנחנו עומדים לחזור לבנת ג'בל. על אינפורמציה טקטית כמו מספרי חטיבות ונתיבי גישה לא היתה לי סיבה להתעקש. לעומת זה, היה קטע שבו הרמטכ"ל שואל 'תגידו, למה אתם לא מפעילים מספיק את חיל האוויר? הם אומרים שהם מובטלים'. אותו קצין אמר 'תורידי את זה'. אמרתי לו: 'זה מחוץ לתחום שלך'. היה לי ברור שאלו המים שבהם הוא שוחה יותר טוב ואת הנקודה הזו כן רציתי להמחיש.
"היו לי כמה דוגמאות במהלך המלחמה שלא האמנתי על עצמי שאני מתלבטת אם להכניס משפט של מ"פ בשריון, שהייתי איתם על גבול לבנון והוא סיפר על חבר'ה שאחרי הקרב שלהם בבנת ג'בל פוחדים לעלות לטנקים. ואני זוכרת שלשנייה התלבטתי ואמרתי לעורך 'שים את זה בפנים'. הוא אמר לי 'לא רוצה שנסראללה יידע שהטנקיסטים שלנו פוחדים', אז גם לי נכנסו לרגע ספקות. עצם הספק שעלה לי הדהים אותי על עצמי. בסוף הכנסתי את זה".
הלבטים האינסופיים של דיין לא מותירים ברירה אלא לשאול, מתי יהיה אקורד הסיום? מתי תאמר לעצמה דיין, אם הגעתי ללבטים כאלו, אולי כדאי שאלך הלאה? "בטוח שאני אבחין בזה ברגע הלא נכון", היא אומרת בחיוך. "או שעושים את זה מוקדם מדי או מאוחר מדי. צריך למצוא את הנקודה שאתה אומר לעצמך, עשית מספיק בשביל לפרוש, בשל מספיק בשביל להבין את זה, וזה מסוכן להמשיך בשביל להמשיך את זה".
גם בהיכל הרייטינג של הטלוויזיה המסחרית לא חשה דיין כי היא סוטה ממנהגה: "המקום שבו זה בא במיוחד לידי ביטוי זה המקום שבו אומרים לי'בואי, תעשי פרומו עם עדי אשכנזי'. מיד אני מגיבה באיזו מין התקפדות כזו, אבל אחרי שנייה אני לבד אומרת לעצמי 'תגידי לי, מה קרה? אז היא תגיד מה זה השטויות האלה ואני אגיד עובדה. מה ייגרע מן העולם?'".
בין המעגלים האינסופיים והמחשבה שלא פוסקת מלרוץ, גם בעת הריאיון, דיין רואה קצת טלוויזיה. בעת האחרונה, למשל, היא ראתה את גמר "כוכב נולד". "אני יודעת שזה נורא בון-טון להגיד שזה הדבר הכי גרוע שקרה לתרבות העברית בכלל ולזמר הישראלי בפרט. אני חושבת שחלק מהבעיה היא שלא עושים את ההפרדה בין התוכנית לאקלים שבתוכו היא משודרת.
"התוכנית כשלעצמה היא אחד הדברים הכי תמימים שאפשר להעלות על הדעת. הולכים ומלקטים כישרונות מהפריפריה ונותנים להם במה. מצד שני, אני לא אגיד לך שאני חושבת שזה מחויב המציאות להעלות את נינט לבמה ולתת לה תקליט זהב בשידור הגמר. צריך להכניס דברים לפרופורציות. בסופו של דבר'כוכב נולד' זו תחרות טלוויזיונית נחמדה שנתנה בכל זאת זריקת מרץ למוזיקה הישראלית. בצד כל דבר טוב שעושה מנוע טלוויזיוני ניתזים שבבים".
ואיך כל המחול התובעני הזה משתלב עם משפחה? "הרבה פעמים כשמצלצלים הביתה ואני איננה, והראל הבעל שלי עונה, שואלים האם אפשר לדבר עם אילנה, הוא עונה 'לא, היא בדיוק משלבת משפחה וקריירה'. אני מנסה לפצות בקיץ, אבל בקיץ הזה אפילו את זה לא הצלחנו. הילד שלי הודיע שהוא ישלח מכתב לנסראללה, אבל אני מניחה שיש עוד הרבה ילדים שהיה להם מה להגיד לנסראללה, ואני מניחה שילד שגדל בהרי ירושלים יחסית אין לו הרבה מה להגיד לנסראללה, חוץ מזה שהוא גנב לו את אמא שלו.
"זה מתקבל בהבנה מסוימת. זה משהו שהוא שם וסביב זה מתארגנים. העבודה שם, התוכנית שם, הילדים שם, הבעל שם, הכל שם ועכשיו צריך לתמרן. והאם אני שבעת רצון? לא. אפילו ברמת השעות זה מתיש ברמות שקשה לתאר. במיוחד המתח וכל העניין שזה בפרופילים נורא גבוהים. הכל חשוף ושקוף, אתה מרגיש כאילו כל הזמן מסתכלים לך על הידיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
