כך הפכה הפרקליטה המושמצת לנשיאה הראשונה
היא סירבה לייצג המדינה בפרשת גירוש אנשי החמאס והתעקשה להעמיד לדין המעורבים ב"קו 300". פרופיל של דורית בייניש, שתמונה היום לנשיאת ביהמ"ש העליון
מאז מונתה בשנת 1995 לשופטת בבית המשפט העליון, עת היה ברור לכל כי היא זו שתתפוס את מקומו של ברק כנשיאה, יצאו גורמים שונים במערכת הפוליטית, המשפטית והציבורית נגד שיטת "הסיניוריטי" הנהוגה מזה שנים בבית המשפט העליון. על פי שיטה זו, יתמנה לנשיא השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון. ההתנגדות לבייניש כנשיאה, במסווה של התנגדות לשיטה היתה עזה.
רק לפני כארבעה חודשים הציב שר המשפטים, חיים רמון, את מינוי בייניש לנשיאה בסימן שאלה. רמון אמר אז כי אינו בטוח ששיטת "הסיניוריטי" היא השיטה הטובה ביותר, ורמז כי המינוי האוטומטי של בייניש לא מובן מאליו.
רמון רק התכוון לערער קצת את בייניש וברק הבטוחים בעצמם, ואולי גם להשיג איזה דיל בוועדה לבחירת שופטים - תמיכתו בבייניש תמורת תמיכתם במועמד שלו לשופט בבית המשפט העליון. אך הסוף ידוע: רמון נאלץ לעזוב את משרד המשפטים, ומחליפו הזמני, מאיר שטרית, הודיע כבר ביומו הראשון בתפקיד כי הוא תומך בשיטה ובמינוי.
בייניש עצמה מעולם לא ראתה את מינויה לנשיאה כדבר מובן מאליו, זאת מכיוון שבמשך כל שנות שירותה הציבורי, עוד בהיותה פרקליטה במשרד המשפטים, היא חוותה השמצות על אופייה, עבודתה ומקצוענותה, זאת לצד הערכה עצומה והערצה עיוורת.
מקורביה זוכרים את הפעם הראשונה בה דנה הוועדה במינויה לשופטת בבית המשפט העליון. באופן מפתיע הוועדה לא אישרה את המינוי. מאוחר יותר צצו שמועות כי היה זה נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, שהתנגד מאוד למינוי, ובעקבות דיל שרקח עם שר המשפטים דאז, פרופסור דוד ליבאי, הצליח להשיג את הרוב לו נזקק כדי לחסום את המינוי.
"דורית היתה המומה כי היחסים שלה עם שמגר היו טובים מאוד", סיפרה בכירה לשעבר בפרקליטות. "גם העובדים היו מאוד מופתעים והיה שוק גדול כי כולם ציפו שהיא תמונה באותו יום. דורית היתה בשוק במשך כמעט שנה אחר כך,
בייניש, למרות ההלם, חיכתה בסבלנות. שמגר הרי צפוי לפרוש ומחליפו, אהרן ברק, אמר פעם כי הפעולה הראשונה שיעשה כנשיא תהיה למנות את בייניש לשופטת בעליון. ואכן, כעבור שנתיים בלבד, בשנת 1995 אישרה הוועדה פה אחד את מינויה כשופטת. למרות זאת, הקפידה בייניש לשמור על איפוק וכאשר הקרובים לה ציינו בפניה את משמעות המינוי, היא אמרה: "מי יודע מה יקרה בעוד 12 שנה. בואו נעבור קודם כל את החודש הזה".
דורית בייניש נולדה ב-1942 וגדלה בתל-אביב. את שירותה הצבאי סיימה בדרגת סגן, ואת התואר הראשון והשני שלה במשפטים עשתה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיה הכירה את מי שלימים יהפוך לבעלה, יחזקאל בייניש, ואת מי שיהפוך למורה הרוחני שלה ולאדם שיותר מכל אחראי לקריירה המקצועית ולמעמד אליו הגיעה – אהרן ברק.
את ההתמחות שלה החלה במחלקת החקיקה במשרד המשפטים, וב-1970 החלה לעבוד בפרקליטות המדינה. ב-1976 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"צים, ועבדה בצמידות עם ברק שכיהן עד שנת 1978 כיועץ המשפטי לממשלה. מ-1982 כיהנה כמשנה לפרקליט המדינה, בין 1982-1983 ליוותה את ועדת כהן וב-1989 מונתה לתפקיד פרקליטת המדינה. כמו היום, גם אז, היתה בייניש האישה הראשונה בתפקיד הזה.
בשנותיה בפרקליטות המדינה פרצה בייניש לתודעת הקהל בסערה. היתה זו תקופה רווית פעלים ויצרים עזים. היא עוררה את זעם המתנחלים כאשר שימשה כתובעת במשפטם של חברי המחתרת היהודית, שמה הוכפש ויושרה המקצועי והאישי הועמד על ידי גורמים מסוימים בסימן שאלה.
בתקופה זו היא נחשפה לגילויי שנאה ולאיומים על חייה, ומחשש לשלומה הוצמד לה מאבטח. מקורביה מסבירים כי במלחמתה להעמדת חברי המחתרת היהודית לדין, נלחמה בעצם על התוויית שלטון החוק. למרות שערעורם של אנשי המחתרת נדחה בעליון, החליט נשיא המדינה לחון אותם. על החלטה זו כעסו גם בייניש וגם נשיא בית המשפט העליון, שמגר, שכתב בתגובה מכתב חריף מאוד לנשיא הרצוג.
בייניש הצליחה לעורר גם את זעם השב"כ, כאשר בתפקידה כמשנה לפרקליט המדינה נלחמה יחד עם היועץ המשפטי דאז, יצחק זמיר, על העמדתם לדין של אנשי השב"כ ששיקרו בוועדת החקירה שבדקה את "פרשת קו 300".
אנשי השב"כ קיבלו לבסוף חנינה מהנשיא הרצוג, עוד בטרם הוגש נגדם כתב האישום, יצחק זמיר נאלץ להתפטר מתפקידו והוחלף על ידי יוסף חריש. בתקופה זו יוחס לה, על ידי גורמי ימין שנטרו לה טינה בפרשת המחתרת היהודית, רומן עם איש שב"כ בכיר. טענה שנדחתה בבוז על ידי אחד ממקורביה. "בייניש היא כל-כך פולניה. מאוד זהירה ולא רוצה לעשות שום דבר כדי לצאת מהשורה. היא פשוט לא מסוגלת לנהל רומן מחוץ לנישואין. המוטו שלה הוא לתת דוגמא, להוביל ובגלל זה היא תמיד תיקח אלף צעדים אחורה לפני שתפעל".
למרות ההשמצות מסביב, בפרקליטות בייניש דווקא זכתה להערצה רבה. "היא יפיפייה, אישה חזקה ומאוד כריזמתית. לכל מקום שהגיעה אליו תמיד העריצו אותה ובפרקליטות כולם הלכו אחריה באש ובמים. היא מניפולטיבית, אבל לא במובן הרע של המילה, אלא בכך שהיא גורמת לך להסכים עם הדעות שלה", אומרת בכירה לשעבר בפרקליטות.
סימן למעמדה האיתן של בייניש בפרקליטות ניתן לראות בתקופה שבה כיהן חריש כיועץ המשפטי לממשלה, והיא כיהנה כפרקליטת המדינה. חריש נכנס אז לנעליו של זמיר, ובפרקליטות לא חשבו עליו דברים טובים, במיוחד משום שהוא נתפס כ"הצנחה" של ראש הממשלה וכעושה דברו. בייניש התנגדה לחלק ממהלכיו, ונהגה שלא לשתף אותו בהחלטות מסוימות. היא המליצה על הגשת כתב אישום נגד אריה דרעי וכעסה מאוד כאשר חריש התמהמה עם ההחלטה. כך היה גם בפרשת ויסות המניות, כאשר התעקשה על הגשת כתב אישום נגד הבנקאים.
בבג"ץ שדרש להורות לראש הממשלה, יצחק רבין, להדיח את אריה דרעי מתפקידו כשר, בחרה בייניש, למורת רוחו של רבין, לייצג בעצמה את הפרקליטות, והופיעה באולם בית המשפט. "דורית התעקשה מאוד בנושא של דרעי כדי להנחיל שני דברים - האחד שכולם יראו שבפרקליטות אין משוא פנים, והשני להנחיל אמות מידה נכונות", אומר אחד ממקורביה.
כפרקליטת מדינה סירבה בייניש ב-1993 לייצג את הממשלה בעתירה לבג"ץ שהוגשה בשם 415 מגורשי החמאס. היא הצליחה להסתכסך עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לאחר שהתנגדה למהלך שלו, וסירבה לאפשר למנהלת מחלקת הבג"צים דאז, נילי ארד, להופיע בבית המשפט. בסופו של דבר נאלץ היועץ המשפטי לממשלה, חריש, להופיע בעצמו ולייצג את עמדת ראש הממשלה.
בייניש נשואה לעו"ד יחזקאל בייניש, יו"ר עמותת התזמורת הסימפונית הירושלמית, ששמו נקשר עם ניהול כושל של העמותה ואי סדרים כספיים. בזמנו נמתחה ביקורת קשה על היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, ועל פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, חברתה הטובה של בייניש, על כך שלא מיהרו להגיש כתב אישום נגדו.
מבקריהם טענו שארבל, ורובינשטיין רצו שבייניש, החברה בוועדה לבחירת שופטים, תקדם את מועמדותם לבית המשפט העליון, ולכן נמנעו מהגשת כתב אישום נגד בעלה. למרות שבאגף מס הכנסה הוחלט להגיש נגד בייניש כתב אישום, החליט מזוז לפני כשנה וחצי כי אין די ראיות להרשעה והתיק נסגר בסופו של יום.
עם מינויה לבית המשפט העליון, נדם קולה. בתוקף תפקידה כפרקליטת מדינה לשעבר, היתה מחויבת בתקופת צינון, ועל כן עסקה במשך כמה שנים בעיקר בתיקים אזרחיים, אפורים. מקורביה מספרים כי אחרי הרעש שהיה סביבה, דווקא מצא חן בעיניה להיעלם קצת מהתודעה הציבורית. לאט-לאט היא החלה לצבור ביטחון, שבא לידי ביטוי גם בפסקי הדין שכתבה ושבהם משתקף בדרך כלל עברה כתובעת. למרות זאת, בעתירות בהן ישבה לצידו של הנשיא ברק, ניתן לספור על יד אחת את מספר המקרים בהם חלקה עליו.
אחד המקרים הבודדים בהם חלקה על ברק היה בעתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים, שעתר נגד החלטת ועדת השחרורים של השב"ס על שחרור מוקדם ליורם שקולניק – מתנחל שרצח פלשתיני מחברון בשעה שזה שכב על הקרקע כפות. בייניש, בדעת מיעוט עם השופט חשין, התנגדה לברק, שלמרות הסתייגות קשה הכשיר בסופו של דבר את ההחלטה.
היא סברה כי יש לבטל את החלטת הוועדה משום שבמנגנון שיקוליה היא לא התחשבה באינטרס הציבור. "מדובר באסיר שביצע רצח בנסיבות קשות וחמורות, וששחרורו ברישיון ייעשה בתום תקופה שאינה עולה כדי שמונה שנים", היא כתבה. "תוצאה זו פוגעת ברגש הצדק ובערך של קדושת חיי אדם, שהוא מערכי היסוד של חברה בת תרבות. ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי לתקופה הקצרה שנקצבה לעונשו של המשיב, ולפער שנוצר בינה לבין העונש המוטל בדרך כלל על פי קציבה בעבירות מסוג זה".
בעתירה נוספת של היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטת ועדת הבחירות שלא לפסול את איש הימין הקיצוני ברוך מרזל מלהשתתף בכנסת ה-16, חלקה בייניש על ברק ונשארה בדעת המיעוט כשסברה כי יש לפסול אותו, משום שלא הוכיח ששינה את דרכו ופרש מתנועת "כך".
פסק הדין המוכר ביותר של בייניש נגע לערעור שהגישה אישה שהורשעה בתקיפה ובהתעללות בשני ילדיה. האישה טענה כי הענישה הפיזית היתה אמצעי חינוכי, אך ערעורה נדחה ובפסק הדין העיקרי קבעה בייניש כי הכאת ילדים כאמצעי חינוכי אסורה, משום שהיא מהווה פגיעה בזכותם לכבוד ולשלמות הנפש. "הילד אינו רכוש הורהו. אסור כי ישמש שק אגרוף", היא קבעה. "הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה פוגעת בזכויותיו כאדם. אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים, או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום".
כשופטת בעליון, התמידה בייניש בקו הבלתי מתפשר של המלחמה בשחיתות בו נקטה כפרקליטת מדינה. בעתירה שהתנגדה להחלטת ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, למנות את הנגבי לשר לביטחון פנים, בשל פרשת "דרך צלחה", נשארה בייניש בדעת המיעוט. יחד עם חשין היא סברה כי במינוי ישנו ניגוד עניינים, מכיוון שבתוקף תפקידו יהיה הנגבי אחראי על אגף החקירות שחקר את הפרשות השונות הקשורות אליו.
בעתירה מאוחרת יותר שדרשה כי הנגבי יורחק לתקופת צינון מהמשרד לביטחון פנים, בעקבות החלטת היועץ על פתיחה בחקירה בפרשת המינויים הפוליטיים, נשארה שוב בייניש בדעת המיעוט, כאשר סברה כי יש לקבל את העתירה ולהכריז על תקופת צינון. גם בפסק דין שהרשיע את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירה של מרמה והפרת אמונים, וקבע את הגבולות הברורים לעבירות מהסוג הזה שמתבצעות על ידי עובדי ציבור, ניתן לראות את עמדתה הברורה בסוגיית השחיתות הציבורית. בייניש כינתה את המעשים "חמורים" וקבעה כי כאשר פעל בניגוד עניינים, פגע שבס פגיעה מהותית באינטרס הציבורי.
השאלה העיקרית שנשאלת עם מינויה של בייניש לנשיאה, היא האם תלך בדרכו של ברק ותתמיד בגישה בה נקט, ולפיה ניתן להפעיל ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה. מהסתכלות בפסקי הדין להם היא שותפה ואשר נוגעים לסוגיה הזו, נראה כי התשובה חיובית.
בפסק דין בעתירה של ארגון מגדלי העופות נגד חלק בחוק ההסדרים, דחו בסופו של דבר שופטי בג"ץ את העתירה, אך לא לפני שגינו את הליך חקיקת החוק. בפסק הדין המנומק והארוך שכתבה בייניש, היא פורשת את האג'נדה החוקתית שלה, כשהיא מציינת: "אכן, הליך חקיקתו של החוק מהווה דוגמא מובהקת לשימוש המופרז והבלתי תקין שעושה הכנסת במנגנון חקיקה מסוגו של חוק ההסדרים בשנים האחרונות. הצעת החוק התקבלה בהליך חקיקה מזורז ביותר, תוך מספר חריגות מכללי החקיקה הרגילים". בייניש קבעה כי על הכנסת לצמצם את השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים שהליכי חקיקתו פוגעים בהליך הדמוקרטי התקין.
בייניש היתה שותפה לפסק דין שביטל, פה אחד, את החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו של ח"כ מיכאל גורולבסקי, ורק לאחרונה הצטרפה לעמדתו של ברק בפסק הדין בעתירה נגד חוק טל. בייניש הסכימה עם ברק כי חוק מפלה בין החרדים לציבור המשרת בצה"ל, וכי זה פוגע קשות בחוק יסוד כבוד האדם. ואולם בייניש הסכימה כי מוקדם מידי לבטל אותו. כמו ברק, מתחה בת טיפוחיו ביקורת על המדינה, והתריעה כי אם לא יתבצע שינוי באופן יישומו של החוק, יהיה חשש שהחוק יהפוך לבתי חוקתי.
פסק דין נוסף מהתקופה האחרונה נגע לחוק האזרחות, המונע איחוד משפחות בין פלשתינים לישראלים. יחד עם ברק, נשארה בייניש בדעת המיעוט שסברה שהחוק פוגע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובזכות לחיי משפחה, ועל כן טענה כי יש לבטלו. "החברה הישראלית חייבת לעמוד על דמותה כחברה שמכבדת את זכויות יחידיה, אף בעיתות של חירום ומלחמה", פסקה.
בתקופתה בפרקליטות נודעה בייניש בהתנגדותה לשר הביטחון, יצחק רבין, בעניינים ביטחוניים שונים והיבט לכך ניתן למצוא גם בפסק הדין שפסל את "נוהל שכן", שם ציינה כי הוא מנוגד לעקרונות המשפט הבינלאומי.
בפסק דין נוסף שכתבה לפני כשנה הציגה בייניש עמדה חברתית ברורה כאשר אסרה על משרד החינוך לגבות מתלמידי תיכון תשלום עבור בחינות הבגרות. פסק דין מפורסם יותר שלה קבע הלכה חדשה בגביית ראיות, וגורם כיום למשטרה להרבה כאב ראש. בייניש ציינה כי המשטרה חייבת לידע חשוד על זכויותיו ועל כך שהוא נחקר באזהרה, וקבעה כי ניתן לפסול הודאה שנגבתה שלא כדין מחשוד.
בייניש צפויה לפרוש מתפקידה בפברואר 2012, עם הגיעה לגיל 70, אך פרשה אחת תיזכר תמיד ותעיב על כהונתה בעליון - פרשת נילי כהן. כהן היתה מועמדתו של הנשיא ברק לשופטת בבית המשפט העליון וזכתה גם לתמיכה מצד מנהל בתי המשפט, בועז אוקון.
מינויה כבר היה סגור, אך בוטל בדקה התשעים, ככל הנראה בשל התנגדותה החריפה של בייניש, החברה גם בוועדה למינוי שופטים. גורמים שונים אמרו אז והיום, כי בייניש פשוט חששה שכהן, משפטנית מוערכת, תאפיל עליה באולם בית המשפט. מקורבים לבייניש דוחים את הדברים ואומרים כי השיקולים היו ענייניים וכי הנושא קיבל יותר מידי תשומת לב, הרבה מעבר למה שהיה שם באמת.
כל זאת, טוענים המקורבים, בגלל גורמים אינטרסנטים שרצו לנהל מסע הכפשות נגד בייניש. כך או כך, הדלפת הפרטים העסיסיים מהוועדה לבחירת שופטים, חשפה בפעם הראשונה בפני הציבור, פן אחר לגמרי של הליך מינוי השופטים - פן שהציבור לא היה עד אז ער לו, ושהציג פוליטיקה מלוכלכת בהליך בחירת שופט לערכאה העליונה ביותר במדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
