בלי איפור ובלי חשבון
חיים שיבי יוצא נגד אלה שטוענים שהתקשורת הפגינה חוסר אחריות במלחמה. תפקידנו לפרסם האמת
זה היה העמוד שהפך אותי לעיתונאי, לאדם בעל דחף שאינו בר ניהול או צינזור לכתוב מה שאני רואה כמו שאני רואה אותו, בלי איפור ובלי חשבון. לא חשוב איך זה יראה ולא חשוב מה יגידו. לא משנה לי מה תהיה השפעת הכתוב או המשודר על "מורל הלוחמים בשדה והעם במקלטים שבעורף". זה מה יש, וזה מה שיתפרסם.
וכאילו לא נלמדה מורשת התקשורת של בוגרי המלחמה ההיא, עושים עכשיו רבים פעם נוספת את חשבון האמת מול חשבון המורל והביטחון. השיח הציבורי והמקצועי של הברנז'ה עוסק שעות נוספות ב"אשמת התקשורת", כן או לא - האם היתה "פטריוטית מדי"? או "מטילה קדרות וייאוש בעיצומם של קרבות"? או אפילו "סיכנה נפשות בדיווחים מפורטים מדי"?
בימיה הראשונים של המלחמה הזאת שיקפה התקשורת הישראלית נכון את העובדה שנסראללה הצליח ללכד בגוש זועם ולוחמני אחד את הימין ואת השמאל בישראל. להרגיז אפילו את "ארבע אימהות" (במיל.).
כאשר לא חלפו ימים רבים והתברר כי הדרג המדיני מזגזג והצמד אולמרט-פרץ מצליח בעיקר לעורר געגועים נדירים לצמד ביבי-בוגי, התקשורת נתנה גם לכך ביטוי מלא ונאמן.
לא מקהלת מעודדות
בכל יום שבו נפלו טילים על העורף לא היה ממילא סיכוי ל"ספין" חיובי. העם שמע את הקולות. אחרון נהגי המוניות הבין גם בלי סיוע מלומד של פרשנים: אם צה"ל לא חיסל את חיזבאללה אחרי חודש של לחימה, יש לישראל משבר מנהיגות כפול: מדיני וצבאי.
בעיצומם של הקרבות עמדה שדרית של תחנת הטלוויזיה "אל-מאנר" על גג בית בביירות המופצצת מן האויר. היא התפארה בפני מאות אלפי צופים ברחבי העולם, שיכלו לצפות בה בשל החשיפה הארוכה שלה זכתה ברשת סי-אן-אן, כי התחנה שלה,
יעד לניסיון חיסול ישראלי מן האוויר, ממשיכה לספר לעם הלבנוני "את כל האמת ובדיוק כפי שזה קורה עכשיו בשטח".
בימים בהם אפילו התחנה המגוייסת הזאת של חיזבאללה, קולו המובהק של הטרור האיסאלמי, מתפארת בתקשורת כאילו-חפשית, יש כאן כאלה שרוצים להפיל "תיק" של חוסר אחריות על התקשורת הישראלית.
לכל אלה צריך להיות ברור: עיתונות של אמת לא היתה ולא תהיה מקהלת מעודדות. רק מה שיש, או מה שאין, כמו שזה. כך זה בימי שלום, ועוד יותר מכך, בימי מלחמה.
הכותב הוא עיתונאי
נא להמתין לטעינת התגובות
