להקיץ אל המציאות
עדי מינץ סבור שחזרנו מהמלחמה למציאות חדשה וצריך לבחון את הנחות היסוד שלנו
בשבועות האחרונים מתנגן לי בראש שירו של אהוד מנור "זה לא אותו הבית": "איך יבשו ענפי הזית/ מסביב שמיר ושית/ בשמיים חג לו עיט/ לא, זה לא אותו הבית/ איך אני רוצה הביתה/ שערי כבר לא פתוח/ בביתי איני בטוח/ אין בו דבש ולא תפוח/ לא מוצא מקום לנוח/ ואני רוצה לחזור כבר הביתה/ הביתה, הביתה, הביתה.
צדק מנור, אנחנו לא נחזור לשגרה אחרי המלחמה, בוודאי שלא לאותה שגרה ולאותן תפיסות עולם שליוו אותנו בשנים האחרונות. תפיסות היסוד שלנו נמצאות בעיצומה של רעידת אדמה בעוצמה גבוהה. אחרי סיומה של רעידת האדמה בתודעתנו יגיע הצונמי. אנחנו חייבים להתכונן.
זה לא אותו הבית, כיוון שיותר ויותר אנשים שואלים עד מתי נילחם כאן על הארץ הזאת? ושואלים גם הלנצח נאכל חרב? ואין עונה. זה לא אותו הבית, כיוון שאחמדניג'אד, אסד ומשעל קוראים לחיסול הפיזי של ביתנו הלאומי ותגובות הגינוי בעולם רפות.
זה לא אותו הבית, משום שאם עד לפני חודש חשבנו שהבית שלנו יציב, ודי אם נשקיע היטב בבורסה כדי שנוכל להבטיח כאן את קיומינו. ולפתע התבדינו. זה לא אותו הבית, משום שהיום שוב אנחנו לא כל כך בטוחים שצה"ל הגדול והכל יכול הוא אכן כזה. האם נוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה? ואיך נתמודד מול האיום הגרעיני המרחף מעל ראשנו?
מה נוריש לילדינו?
ארי שביט כתב ב"הארץ" כי "התודעה הישראלית היתה מנותקת לחלוטין מהמצב הישראלי. לא היו לה כלים להתמודד עם המציאות של סכסוך קיומי. לא היו לה הכלים להתמודד עם מציאות של סכסוך בין-דתי ובין-תרבותי. על כן היא התמקדה כל כולה בעניין הפלשתיני. היא הניחה את ההנחה חסרת השחר שהכיבוש הוא מקור הרע. היא הניחה שהכיבוש הוא המונע שלום ומחולל אי שקט ומנציח את האי יציבות".
אני מקווה שחשבון הנפש של החברה הישראלית יתמקד בשאלות אלו. מדינת ישראל חייבת להקיץ אל המציאות ולראות אותה נכוחה. תהליך
מהו האתוס ואיזו רוח גדולה אנחנו רוצים להוריש לילדינו ונכדינו שיגרום להם להמשיך את המפעל הענק שהתחילו סבינו ואבותינו ולהוביל אותו למקום טוב יותר? חשבון הנפש חייב לעסוק בשאלה האם חזרנו חזרה אחרי 2000 שנות גלות, לארץ ישראל, להקים כאן "מקלט בטוח"? הרי התשובה שהימים האחרונים נותנים לנו היא תשובה שלילית מוחלטת.
נא להמתין לטעינת התגובות
