זה שיר פרידה

אחרי שנה שלמה שבה ענבל וינברגר אכלה מקופסאות שימורים, למדה לנהל מאזני חשבונות, ובעיקר להרביץ תורה וגם לראות איך מרביצים לחניכים שלה. היא עוזבת את ההתנחלות עופרה, לנכר באוסטרליה. ואין לה ארץ אחרת

ענבל ויינברגר | 17/8/2006 15:40

זהו. אני חותמת שנה. פושטת את המדים ומעבירה את השרביט לקומונרית הבאה. נפרדת ממדריכיי שהפכו להיות האהובים, מחניכיי שהפכו להיות היקרים, מהמשפחות המקסימות, מהאנשים הטובים. לכולם אומרת שלום. משאירה מגנט לזכרון, לוח מודעות אישי ועפיפון קטן שנושא את המסר "כשאתה אוהב מישהו או משהו באמת, תן לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך ולכל השאר הנח..." (עפיפונים- רומן גארי).

כן, בסוף אני אוהבת את כולם. כל כך אוהבת שמתקשה להפרד. מעריכה, מוקירה, מחוברת. נתתי אך בעיקר קיבלתי. למדתי, התבגרתי, התקדמתי, השתניתי.
לרגל אחד -עשר חודש בתפקיד הנכסף, אחרי שכולכם חוויתם יחד איתי את רגעי המשבר והשיאים השונים, התסכולים והקשיים, החוויות והלבטים. הנה על קצה המזלג, באנקדוטות קטנות:

להיות קומנרית זה לחזור לדירה ב-2 בלילה ולקום למחרת כארי לעבודה.
להיות קומונרית זה להסתובב תדיר עם שני פלאפונים בכיס ועם חשש בלב על הגידול שחלילה עוד יצא לי מהם.
להיות קומונרית זה ליילל לרכז מחוז כל שני וחמישי ש"אין לי כח יותר!!" ולרוץ לסניף בהתלהבות ועם אש בעיניים.
להיות קומונרית זה להוציא ת'גרון בישב"צ על המדריכים שלך ויומיים אחר כך להכין להם צ'ופרים מושקעים בטירוף.
להיות קומונרית זה לעמוד לרחוץ את כל הכלים בדירה ביום שישי כי את הפרייארית היחידה שנשארת שבתות.
להיות קומונרית זה לשכוח מכל הבגדים הקודמים שלך ולקדש את חולצת התנועה ביום ובליל.
להיות קומונרית זה גם כשאת קונה אשל ולחמניה במכולת לספר לאמא המתעניינת למה דווקא השבט של הבן שלה לא יוצא למחנה.
להיות קומונרית זה להיעזר (ויש שיגידו לסנג'ר...) את כל העולם לטובת מטרה נעלה.
להיות קומונרית זה לערוך מפקד מול עשרות חניכים ומול שמש קופחת אחת ולשיר בגרון ניחר את ההמנון השגור על פיה.
להיות קומונרית זה להיערך לבלתמ"ים יותר מלפעילות עצמה.
להיות קומונרית זה לשכוח את הטעם של השניצל של אמא ולעשות שבת בבית אחת לחודשיים.
להיות קומונרית זה לספר את סיפור חייך 56 שבתות בשנה כפול שתיים.
להיות קומונרית זה לעמוד בעמונה ולהשקיף על הבתים ועל השוטרים ולבכות חרישית כשאת רואה מג"בניק מכניס מכות רצח למדריך שלך.
להיות קומונרית זה להגיע ראשונה לבית הכנסת (להשתדל לפחות...)
להיות קומונרית זה להגיע לשבת ארגון על ארבע ולרקוד באושר עילאי ועם דמעות בעיניים בקבלת שבת.

להיות קומונרית זה לעלות את הביריה בפעם השניה ולהגיד ש"אני כבר לא בגיל".
להיות קומונרית זה לחטוף זרנוק של מים לפנים ביום חמישי האחרון לפני שבת ארגון.
להיות קומונרית זה להיות מידי פעם התאילנדית של הסניף ולנקות אותו כי אין מי שיעשה את זה.
להיות קומונרית זה להכין דף מקורות מושקע ולבכות על כל אחד שנשאר יתום בשטח אחרי הפעולה.
להיות קומונרית זה לרצות נורא שאירוע ענק ומושקע יעבור כבר ולהרגיש סיפוק ענק וחלל ריק בפנים שעה אחריו.
להיות קומונרית זה לשמוע מחודש תשרי את השאלה "נו, ומה עם שנה הבאה?!"
להיות קומונרית זה לחשוב שאף אחד לא מעריך ולקבל יומיים אחר כך מתנה משמחת ולא צפויה ממישהו.
להיות קומונרית זה לא לראות קירות בחדר מרוב צ'ופרים והקדשות משמחות.
להיות קומונרית זה לצלם את החבר'ה שלך עושים, מתנדבים ומשקיעים בטירוף ולשלוח את התמונות לNRG כדי שכולם ידעו כמה

מקסימים הם.
להיות קומונרית זה להתהדר בתואר כבוד שפותח כל כך הרבה דלתות בחיים.
להיות קומונרית זה להיות המבוגר האחראי" בשטח בזמן שאת עוד בסך הכל רק ילדה.
להיות קומונרית זה "לתקן עולם במלכות שדי" בלי מרכאות.

ביום שלישי, אעלה על המטוס שייקח אותי לעבר שנת השירות השניה שלי- באוסטרליה ארץ הקודש, לשליחות ציונית.
כבר מתחילה להתכונן. מוסיפה כל דקה עוד פריט לרשימה שצריך לארוז, שרק הולכת ומתארכת ואסור לה להגיע ליותר מעשרים קילוגרמים. שומעת את שירי הדכאון ברדיו וחושבת בכאב על האוסטרלים היקרים שעוד שבועיים אצטרך לספר להם כמה התקשורת הזרה עוינת, ושדברים שרואים משם, כל כך כואבים כאן.

תודה לכם אנשי עפרה היקרים! על השיעור החשוב באהבה שלא אלמד בשום בית ספר. לא אשכח אתכם לעולם. נפגש בקרוב. אכתוב גם מהגלות, מאוסטרליה הרחוקה שמעבר לים. בשורות טובות.

ענבל.