חרדים לתדמיתם
קובי אריאלים ושלהבות חסדיאליות למיניהם, הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. יחיאב נגר לא קונה את הידמוי החרדי החדש
שלהבת אינה הראשונה שעושה זאת. ידועים כבר כמה אנשי תקשורת חרדיים שמנפנפים ב"שירותם הצבאי" כדי לומר, הנה גם אנחנו חלק מהכלל, גם אנחנו נותנים את חלקנו. אלא שכאשר הולכים ובודקים במה בדיוק מדובר, מסתבר ששלושה חודשי התחיילות שווה-ערך בעיניהם לשלוש שנות שירות; ששירות שיש בו חוויית קייטנה שהתמשכה קצת יותר משבועיים, שווה ערך בעיניהם לשירות שהיה בו משום סכנת נפשות ממש.
ואם מדובר בחרדי שעשה שלוש שנים צבא "כמו כולם" ולא ביקש באמתלות מקודשות להשתמט מחובתו האזרחית, על שום מה הוא איפה מתקרא "חרדי"? וכבר הסביר לנו יפה פעם קובי אריאלי (https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART1/036/018.html) שיש כמה קריטריונים שליליים לקביעת חרדיות. כך למשל צביה גרינפילד בהגדרה אינה חרדית משום שיש לה כלב בבית(!). אוסיף על זה הדרך שחרדי אינו יכול להיות אזרח ששירת בצבא כמו כל אדם אחר, וכן שחרדית אינה יכולה להיות מי שמפגינה את מיניותה בפרהסיא (ולא שחלילה יש לי בעיה עם זה). שאם לא כן, במה נבדל החרדי משאר האדם? בזה שהוא חובש כיפה מסוג מסוים? בזה שהיא חובשת פאה/מטפחת? בזה שתלמוד תורה הוא הערך העליון שלהם? הרי דברים אלו מצויים למכביר גם בקרב דתיים שאינם חרדים.
שלא עשני חרדי
צא ולמד שהחרדיות, לדידם של אלו המבקשים להמשיך לאחוז בה, אינה יותר מחרדיות-סוציאלית. הווה אומר, נולדתי בחברה החרדית ועל כן אני חרדי, בין אם אני ממית עצמי באוהלה של תורה ובין אם אני שבאבניק הממית עצמו בכיכר העיר בבטלה גמורה; בין אם אני סובר כי החרדיות היא תכלית האדם הדתי, ובין אם אני מכיר בכשלונה ובאי-מוסריותה.
אני מודה ומתוודה שאחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה להיות בימים אלו הוא בחור חרדי. ההכרה שיש שם אנשים שמתים במקומי; שיש בימים אלה משפחות ששוכלות את יקיריהן עבורי, היא הכרה כואבת שלא נותנת מנוח לאדם ההגון. על רקע זה ניתן להבין, מבחינה הומנית, את הנסיון של שלהבת לצייר את החרדים כמגזר התורם לחברה הישראלית "כמו כולם".
אך עם כל האמפתיה לדיסוננס בו אנשים אלו מצויים, אל להם
לעשות שקר בנפשם. החברה החרדית רחוקה עדיין מלהרגיש חפה מרגשי אשמה מוצדקים אלו, כיוון שמבחן הקבלה לחברה הישראלית אינו האם יש בודדים בקרב החברה החרדית שעושים צבא, אלא האם הציבור החרדי מחנך את בניו ובנותיו כך שבאופן טבעי, כשיגדלו, ייתגייסו לצבא כמובן-מאליו – במסלול של חובה.
במבחן הזה לצערי החברה החרדית עדיין אינה עומדת. להיפך, רוב מוחלט של החברה החרדית לא חשים שום חובה לשרת בצבא ההגנה לישראל, ועל כן ההשתמטות היא להם ברירת-מחדל – אפילו אם הם שבאבניקים, מחשש שמידת חרדיותם תיפגע – ואלו שכן מתגייסים, הם החריגים.
עד שלא יתהפך מצב זה, אין לשלהבת חסדיאל כמו לשאר החרדים זכות לפטור עצמם מהמבוכה בה הם מצויים: היותם חלק מהחברה והתרבות החרדית.
לא נעים? לא נורא. לפחות לא מתים מזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
