צבא העם כבר לא קיים
רון לשם סבור שאם זו מלחמת אין ברירה, אז הבנים של כולם חייבים לקחת חלק
כתמיד, מסוכן להכליל. יש חריגים הרי, אלפים שיוצאים מן הכלל, בטח בין המבוגרים יותר, חיילי המילואים, שאריות של ישראל הראשונה. גם בין גילאי 18 יש חריגים. אבל רבים ככל שיהיו, מרחפות מעליהם המציאות והסטטיסטיקה, והן חדות, צלולות ובוטות: צבא העם כבר לא קיים.
הניהול עמוס התקלות והכשלים של המלחמה הזו יזכה כנראה להיחקר בוועדות. המודיעין ששכב במגירה, ההכנות שלא נעשו, אפילו הציוד והאוכל שחסרו ללוחמים, ובטח הטיפול בעורף, במקלטים, במשק. כאלה הן מלחמות. אבל חשבון הנפש הפנימי, על הזהות, על התנערות האליטות, על בגידתן, על חוסר רגישותן, יישאר כנראה פתוח.
את מלחמת לבנון השנייה מוביל ראש ממשלה שאמר בכנות לידידו, דניאל אברמס, אל מול חומות העיר העתיקה, שלא היה מוכן להקריב למענן את חיי ילדיו. ועל כיבוש בנת-ג'בל, בסיבוב הרביעי, בתנועה קרקעית, בהקזת דם שלא פוסקת? ראש הממשלה אינו האזרח היחיד שחש כך בבטן, אבל הוא האזרח שמניע את הכוחות, ובורר את מאזן המחיר והקורבנות אל מול המטרות.
73 חללי אסון המסוקים, בפברואר ,1997 האירו את הסתמיות הבלתי נתפסת מעל המלחמה הנשכחת שהתנהלה לאורך כל שנות ה90- הרחק מעבר לגבול, בבוץ. מעטים יצאו בחסות התובנה הזו אל הצמתים, להפגין, לנסות לשנות. רבים אחרים, מבין מובילי הציבוריות, המשק, התרבות, בחרו בפתרון הנוח יותר: הם הוציאו, בהדרגה, את ילדיהם מהחזית.
חלק מהילדים החזיק בתפקידים רגישים, קשים, חשובים מעין כמותם, במודיעין, ביחידות טכנולוגיה ומחשוב. אבל חלק אחר, המתרחב ומתפשט והולך, השתמט. בשם האידיאולוגיה, הפסיכולוגיה, לפעמים בשם השאפתנות והקריירה, הם פשוט נשארו בבית. או בחו"ל.
העניים נותרו בג'ונגל, לעשות את העבודה, וגם הדתיים, ונשכחו. זו הפכה למלחמה של שבט אחד, עם דגל
אפילו בקיבוצים, סמל ההקרבה הקרבית, שסופגים מחיר כבד במלחמה הנוכחית, כבר ממש לא מובן מאליו להתגייס בגיל .18 אולי בתואנה פוליטית, אולי אופוטורניסטית, זה מתפשט בהדרגה. זו כבר לא היתה המלחמה של מנהלי המדינה, של האליטה.
האליטה חותמת על צווי ,8 וטסה לבקר את ילדיה באמריקה. היא מבקשת שלא נספור את המתים, כי זה זמן להפגין חוסן, לא להתבכיין. גם לא להתבכיין על אמא שנותרה עם שני ילדיה הנכים, החולים בניוון שרירים, לבד במקלט בקריית-שמונה. היא נשלחה לשם, עכשיו שתפגין חוסן. זה תפקידה במערך הציוני.
תל-אביב, כמו כל בירה תרבותית, מפיקה רעיונות שסופם להגיע אל הפריפריה. מה שיוצא ממנה חוצה במהרה את גבולות רמת-השרון, ומגיע בסופו של עשור אל יישובי הספר, לכל מקום. זהו הטבע האנושי: לשרוד, לגונן על ילדיו. לא טבעו של האזור הגיאוגרפי הזה, כנראה, להעדיף לחיות, אבל טבענו שלנו, שלא יותיר לנו, אולי, את האפשרות לשרוד.
אם זו מלחמת אין ברירה, היא חייבת להיות מלחמת הבנים של כולם, מלחמת האליטות, הפריפריה, ישראל הראשונה וזו החדשה. אם זו מלחמת ברירה, או שהתנהלותה כושלת, או שההיסוס בה גובה חיי אדם, או שחיי האדם נועדו לשרת מטרות דיפלומטיות, הסברתיות, היא נראית מהצד כמנווטת בחוסר רגישות, וקורבנותיה כסמל הפער והאטימות ההולכים ומעמיקים, וצצים בכל פינות חיינו כאן.
אסור להכליל, אבל חשוב להאיר. רשימת הנופלים הארוכה, שחצתה את קו ה100- השבוע, תציב בפנינו ראי, ובזרקור חד תסנוור אותנו עם מה שהיינו אמורים לראות מזמן. מה נעשה איתה בבוקר שאחרי?
הכותב הוא סמנכ"ל לוח שידורים ופרויקטים ב"קשת"
נא להמתין לטעינת התגובות
