מי שחלם
על זחיחות, יהירות ושיקול דעת
השני, אף הוא הגיוני, מבקש להסב את המחשבה מהסכנה. עיסוק מוקדם בסכנה מכאיב ומטריד, משום שאין ביכולתו של האדם להימנע מהסכנה וממהלך האירועים הפטאליסטי (הד לתפישתו הפילוסופית של טולסטוי). לכן עדיף לא לעסוק בסכנה עד הגעתה ובינתיים לחשוב על דברים נעימים יותר. בבדידות, טען טולסטוי, אדם פונה בדרך כלל לקול הראשון. כשהוא בחברה - לקול השני.
ב-11 בספטמבר 2001, הופתעו אזרחי ארצות הברית בצדק ממתקפת הטרור של אל-קאעידה ועוד יותר מכך, מעוצמת השנאה של הפונדמנטליזם המוסלמי. לא היה להם שום בסיס או ידע להתכונן לאסון.
ב-9 ביולי 2006 יצאה ממשלת ישראל למתקפה (אווירית) על החיזבאללה, מתקפה שבמהותה מהווה חלק חשוב במערכה העולמית בפונדמנטליזם הרצחני האיסלאמי. כעת, ארבעה שבועות לאחר תחילת המתקפה המוצדקת, נדמה שהממשלה, הצבא ואזרחי המדינה לא צפו את תוצאות המלחמה. אף שידענו בבירור מקפיא דם על ארסנל הטילים הצומח, על ההתבצרות בקו הגבול,
בשנת 2000 נסנו מלבנון. השארנו אחרינו את המוצבים ואת חיילי צד"ל המופקרים. התקשינו להפנים כי לא "ארבע אמהות" הוציא אותנו מלבנון אלא החיזבאללה. טולסטוי הזקן קבע כי ניצחון הוא מכפלת הכמות ברוח. ואת הרוח עלינו לכונן לקראת הסיבוב הנוסף מול מי שרוצים בהשמדתנו הפיזית.
כדי שלא נדחיק, ולקראת הסיבוב הבא שבוא יבוא, הנה שוב הציטוט מתוך אמנת תנועת ההתנגדות האיסלאמית - פלשתין (חמאס) 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 88'.
"בשם אללה הרחמן והרחום. ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה (דברי) האימאם החלל הקדוש (במקור שאהיד) חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח (מוחמד ), תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו(אז) יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו'".
חדית' אשר מופיע אצל אל בח'ארי ומסלם.
ב-31 באוגוסט יחגוג חסן נסראללה את יום הולדתו, אלא שאיש אינו יודע את גילו. זהו סימפטום. במלחמת וייטנאם למדו קציני הווייטקונג את הספר "אמנות המלחמה" של סון דזה ויכלו לדקלם פרקים שלמים בעל פה. הטקסט המכונן של תאוריה צבאית שחובר בסין 500 שנה לפנה"ס, עדיין משמש כמדריך מעשי ללוחמת גרילה.
סון דזה אמר: "אם אתה מכיר את האויב שלך ואת עצמך, לא תפסיד במאה קרבות. אם אתה מכיר את עצמך ולא מכיר את האויב, תפסיד קרב ותנצח קרב. אם אתה לא מכיר את עצמך ולא את האויב שלך. תובס בכל הקרבות". סון דזה טען כי כי ניצחון אינו שלם ואף אינו ניצחון כלל כאשר משך הלחימה אורך זמן רב והנזק גדול מהתועלת. אם הפיקוד הצבאי אינו בטוח ביכולתו לנצח את המלחמה במהירות, קובע סון דזה, אסור לו לצאת למלחמה. וזהו עיקרון הגרילה המרכזי - התשה ארוכה וזינוב באויב.
לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים מחרפים נפשם בגבורה ומצליחים, למרות תנאי פתיחה קשים, לנצח בקרבות. כמו בכל מלחמה, אין לנו אלא לסמוך עליהם ועל אבינו שבשמים. אבל את השיעור שאנו לומדים כעת אסור לנו להדחיק להבא. כשם שכל ילד סומך על הוריו עד האכזבה הראשונה בגילוי כי הם בשר ודם בעלי חולשות, גם אנו סומכים על המנהיגות המדינית-צבאית כפליים, פעם אחר פעם.
ההנחה כי המנהיגות מנתחת את כל האפשרויות ומחליטה בשיקול דעת מקצועי ונבון מתנפצת מול ניהול המלחמה הזו. מטרותיה של המלחמה שונו מספר רב של פעמים, כך גם אופן הפעולה. בניגוד לאויב שהתכונן, נערך ולמד אותנו היטב, נאלצו לוחמינו לא רק להילחם, אלא גם לעסוק בניסוי וטעייה. הניצחון בוא יבוא בשל איכות הלוחמים, לא בגלל התכנון והפיקוד. והמחיר נורא.
אין מחלוקת כי המלחמה בחיזבאללה חיונית לקיומה של ישראל, אך נשאלת השאלה אם ההחלטה לתקוף נעשתה באופן מתוכנן ושקול. על פי פואד בן-אליעזר, "הממשלה לא חשבה שהעסק יימשך כל כך הרבה זמן. הממשלה הלכה על מהלך אחד גדול. הממשלה האמינה שהמכה בביירות תספיק". אולמרט ופרץ לא היו מוכנים למלחמה כזו. הם הגיבו באופן ספונטני מהבטן, נגררו מתוך הצורך להגן על הקונספציה שעמדה לקרוס מול איומי הטרור מדרום ומצפון. הם קנו את האשליה שצה"ל יכול בזבנג וגמרנו לפרק את החיזבאללה. והראיה, התבטאויותיהם בפתיחת המערכה על חיסול החיזבאללה.
מדינה היוצאת למלחמה חייבת להתכונן, גם במחיר של דחיית המתקפה, באולטימטום של מספר שבועות. יש להעריך את הסיכונים מול הסיכויים ולבחור באופציה הצבאית המתאימה לאו דווקא לזו הפופולרית בעיני הציבור. ממשלה שמדקלמת מנטרות על העורף החזק ומפקירה אותו במקלטים לחסדי ארגוני מתנדבים היא ממשלה חסרת אחריות במקרה הטוב וצינית במקרה הרע.
למדינת ישראל אין הלוקסוס לצאת למלחמות כל יומיים. ההיגיון העומד מאחורי הקונספציה של מסירת שטחים, שבמרכזו הטיעון שהדברים הפיכים בכוח צבאי, אינו קביל יותר. המחיר גבוה מאוד. בדם. כמדומני,רבין ז"ל לגלג על "פחדני השלום של הליכוד שמהלכים עלינו אימים עם קטיושות מעזה". נסראללה חיכה עד יולי 2006. אסור לנו להתמכר לאשליות "הכל הפיך" ולהתאבד עבור הסכמי שלום מפוקפקים. צה"ל אינו כל יכול.
לפני כשבוע וחצי הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט שניצחנו את המלחמה. "ישראל מנצחת במערכה זו וזוכה להישגים אולי חסרי תקדים. אילו המערכה היתה מסתיימת היום, אפשר היה לומר בוודאות שפני המזרח התיכון השתנו בעקבות ההישג הגדול של מדינת ישראל". אולמרט הזחוח והיהיר שוב מעד. מלחמה אינה מסתכמת בספירת הסטנדינג אוביישן בקונגרס. איום הטילים שנתפש בתחילה כמטרד, משהו שהדיבור הפומפוזי על העורף יעלים, הפך לאיום ממשי ובלתי נסבל עד שרוה"מ ושר הביטחון נאלצו לאמץ תוכניות מלחמה מרחיקות לכת.
למחרת הנאום בפו"מ, בערב תשעה באב, הודיע אולמרט כי תוצאות המלחמה יובילו לעקירת יישובים ולמימוש תוכנית ההתכנסות. התבטאות שבקושי נחלץ ממנה בסיוע אפי איתם. מעבר לעובדה שההתכנסות היחידה הנראית באופק היא התכנסות תושבי הצפון במרכז, הרי שבאמירות אלה הוכיח אולמרט שוב שהוא אינו ראוי לנווט את מדינת ישראל. הזחיחות, העקשנות, היהירות והטיפשות אינן מתכון מנצח. במקום שהממשלה תנהל את המשבר, המשבר מנהל את הממשלה.
ההתבטאויות המטופשות הללו מקבילות לנגיחה של זידאן בגמר המונדיאל. הן יישארו כזיכרון המשמעותי של אולמרט במלחמה. ואולי אני עושה חסד עם אולמרט. אולמרט כמדינאי אינו בר השוואה לזידאן ככדורגלן. אגב, החרה והחזיק אחריו שר הביטחון עמיר פרץ, המתנהל כפרודיה על שר ביטחון, הוא ודאי ייזכר כעמיר "נסראללה לא ישכח את השם פרץ".
בשבת החולפת ציטטה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" בכיר שאמר את הדברים הבאים על אולמרט: "אין אצלו קופסאות שחורות והוא לא מתחנף. לשבת מול אבא ואמא ולהגיד להם שהכללים השתנו על חשבון הילדים שלהם, וכשתוצאה מכך אולי הילדים לא יחזרו הביתה-בשביל זה צריך ביצים מברזל. בגין היה רועד כשהיה רואה את גברת גרוף. רבין לא עמד במפגשים האלה. שרון היה מזיל איתם דמעות".
הבכיר ביקש להחמיא כמובן, אך לי הדברים צרבו. זהו אינו מופת לאומץ וקור רוח, אלא לרגש קהה. מאותו מקום נבע הנאום המרגש כביכול שבו אוזכר רועי קליין ז"ל, אלמנתו וילדיו, כשיומיים אחר כך אותו אולמרט הצהיר כי יממש את תוכנית העקירה. תוכנית נוראה שתביא לגירוש האלמנה והיתומים מביתם בעלי.
אהוד אולמרט התפרסם לראשונה בגיל 21 כאשר בשנת 66' עלה לנאום בוועידה השמינית של תנועת חירות וקרא למנהיג התנועה מנחם בגין להתפטר מתפקידו. תומכי בגין ניסו לקטוע את נאומו ולהורידו מהבמה, אך בגין התעקש שייתנו לו לסיים, ואף מחא לו כפיים. כיום, לקראת המערכה הבאה, הסיבוב הנוסף במלחמת העצמאות, יש מקום לנואם אחר. ב-40' קרא דיוויד לויד ג'ורג' (ראש הממשלה הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה) לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין להתפטר. "ראש הממשלה צריך לתת דוגמה להקרבה, כי אין דבר שיכול לתרום לניצחון במלחמה זו יותר מאשר אם הוא יקריב את חותם שלטונו".
נא להמתין לטעינת התגובות
