די לבכיינות
דן מרגלית סבור שכעת הוא המבחן האמיתי לנחישות הציבורית. זה לא הזמן להזין את נסראללה ביללות
זה מרטיט. גם לא קל. מפני שהחיזבאללה אויב קשוח, שלא נמלט ולא נסוג ולא נכנע. מפני שכמעט כל מומחה בעיני עצמו, או דעתן סוג ב,' הסביר בתקשורת שהכל נכשל, קרס, רקוב. זו האופנה, .2006
לפני שבוע צפיתי בתוכנית טלוויזיה בהשתתפות מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבוהב, שבמהלכה המנחה כמעט נזפה בישראלית המטיילת בארצות-הברית, מדוע היא מתכוונת לחזור הביתה לקראת שנת הלימודים. באמריקה, אמרה השדרנית, יותר בטוח.
הודאגתי למנות כמה שיחות טלפון קיבלתי מחיילים בחזית, שכעסו מדוע הטלוויזיה מדווחת על אתר כינוסם ויעדי הקרב שלהם. "אתם רוצים להרוג אותנו,"? צעק אחד.
בתנאים אלה קשה לעורף הנפגע לשמור על רוחו האיתנה ונחישותו. לנשוך שפתיים ולומר למפקדי צה"ל ולמנהיגים, בלשונו של חיים נחמן ביאליק, "אל ייפול רוחכם."
קשה שבעתיים, מפני שהעורף הזה חש כי יש לו חשבון עם הנהגתו. עם מי שהחזיקו בהגה ועצמו עין נוכח התחזקות החיזבאללה, ומי שמטעמי פופוליזם זול קיצצו בתקציב הביטחון והחלישו את אוגדות המילואים. אלה שיוזמנו לוועדות החקירה על חמש השנים שקדמו למלחמה, ועל חמש השעות הראשונות של בוקר החטיפה.
גם קשה פי שבעים ושבעה מפני שתמיד מצויים ישראלים, יהודים כערבים, שמרפים ידיים; שמצדיקים את האויב במפורש ובמרומז. חסן נסראללה, אמר לי אחד מהם, לא רצה מלחמה. הוא ביקש משא ומתן, אבל ישראל תאבת דם ואש.
מה על הריגת החיילים וחטיפת שניים מתחום שבריבונות ישראל? הכל מובן, אמר האיש, נסראללה רוצה בסך הכל לשחרר את האסירים הלבנונים. כפי שנאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו."
נכון
פעם קראו לזה דבקות במשימה. לא להתבכיין. לדחות את עריכת החשבונות לעיתוי אחר. להתלכד סביב הייעוד. לא להימלט אל שולי הביקורת. להתמיד.
בתחום הרוח האנושית הלוחמת לא היה כאירוע שהתרחש במלחמת יום הכיפורים. הכל נראה שחור משחור. באחד הקרבות ברמת-הגולן ביקשו הלוחמים לנטוש את המערכה. רפאל איתן התיר להם לנהוג כרצונם, אבל ביקש במכשיר הקשר להחזיק מעמד רק עוד כמה דקות. 10 דקות. חמש דקות. הם החזיקו. הרבה יותר מחמש. עד שגלגל הקרב התהפך.
במאמר מאיר עיניים, שפרסם הפרופסור אמנון רובינשטיין לפני כמה ימים, הוא תיאר את ישראל כמי שחזרה אל ימי תש"ח. זו היתה מלחמת קיום נוראה. עקובה מדם. על סף הייאוש והתהום. היא הפכה מיתולוגית רק מפני שחודשים ארוכים לא ראו את הסוף, ומי שצפו אותו צבעוהו בשחור.
אך היא היתה צ'רצ'יליאנית. "שעתם היפה" ו"מעולם לא היו רבים כל-כך חייבים למעטים כלכך." עתה הגיעו הרגעים האלה. עתה מתקיים המבחן האמיתי לנחישות הציבורית. לא ליילל ולא להתבכיין ולנשוך את השפתיים ולא להזין את נסראללה בראיונות של מפקדים בצה"ל, שהוא מצטט מהם כדי לומר ללוחמיו הנצורים כאילו ישראל נשברת. הגיע השלב של או-או, או הם או אנחנו.
בחזרה לתש"ח? זו ההתחברות בתודעה אל דב יוסף בירושלים הנצורה וקובה וילן בנגבה ומי שהיה אורי אבנרי ב"שדות פלשת" ודני מס ו"הנה מוטלות גופותינו" ובאב אל-ואד של חיים גורי והטנק הסורי בדגניה ומשה דיין בלוד ורמלה ואם הבנים רבקה גובר, ובראש הסולם דוד בן-גוריון, שעד לסיום מלחמת השחרור לא השתתף, כנראה, באף לא הלוויה אחת.
ב1948- הנהיג בן-גוריון את העורף. ב2006- העורף נקרא למלא את תפקיד בן-גוריון.
נא להמתין לטעינת התגובות
