שולפים סכינים
אורי אבנרי מעריך שעוד מעט יחלו הפוליטיקאים והגנרלים להאשים זה את זה בכשלון בלבנון
תמיד, בכל ארץ ובכל מלחמה, כאשר נכשלים הגנרלים נוצרת האגדה של "תקיעת סכין בגב": אלמלא עצר הדרג המדיני את הצבא, היה הצבא נוחל או-טו-טו ניצחון גדול, אדיר, היסטורי.
כך זה היה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והאגדה הזאת הולידה את המפלגה הנאצית. כך זה היה בוויאטנאם. כך זה יהיה אצלנו. הרחשים הראשונים כבר נשמעים.
האמת הפשוטה היא שעד היום לא הושג אף אחד מיעדיה הצבאיים. אותו הצבא שהביס שלושה צבאות ערביים גדולים ב-1967 בשישה ימים, לא הצליח להביס "ארגון טרור" בזמן העולה כבר עכשיו על משך מלחמת יום הכיפורים.
אהוד אולמרט כועס. הוא יצא למלחמה ברוח עליזה ובלב קל, מפני שאלופי חיל האוויר הבטיחו לו לחסל את חיזבאללה והרקטות תוך כמה ימים. עכשיו הוא תקוע בבוץ, ושום הכרעה צבאית אינה נראית לעין.
עם סיום המלחמה בחזית תתחיל "מלחמת הגנרלים". החזיתות כבר מתבהרות: אנשי הקרקע יאשימו את הרמטכ"ל ואת שיכרון הכוח של חיל האוויר, שהבטיח להשיג את הניצחון כמעט לבדו. להפציץ, להפציץ, להפציץ, לחסל כבישים וגשרים, שכונות וכפרים, וחסל.
חסידי הרמטכ"ל ושאר אלופי חיל האוויר יאשימו את כוחות הקרקע, ובעיקר את פיקוד הצפון. דובריהם בתקשורת כבר טוענים שהפיקוד הזה מלא בקצינים בלתי מוכשרים, שנשלחו לשם מפני שהצפון נחשב לבלתי חשוב בשעה שהפעולה האמיתית היתה בדרום (עזה) ובמרכז (הגדה המערבית).
יש כבר רמזים שאלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, התמנה לתפקיד זה רק כמחווה לזכר אביו, האלוף קותי אדם, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.
הטענות ההדדיות די צודקות. המלחמה
במשך שנים סיפרנו זה לזה שיש לנו הצבא הכי-הכי-הכי בעולם. לא רק את עצמנו שכנענו, אלא גם את בוש והעולם כולו. הרי נחלנו ניצחון מדהים בשישה ימים ב-1967. לכן, כשלא השגנו הפעם ניצחון מוחץ בשישה ימים, כולם התפלאו. מה קרה?
אחת הסיבות לכשלון היא העובדה שהצד השני של מטבע השחצנות הוא הבוז העמוק לערבים, שכבר הוביל את צה"ל לכישלונות חמורים בעבר. די להזכיר את יום כיפור. עכשיו לומדים חיילי צה"ל בדרך הקשה שהמחבלים הם לוחמים קשוחים, ולא נרקומנים שהבטיחו להם בתולות בגן עדן.
אך מעבר לשחצנות ולזלזול ביריב, יש בעיה צבאית יסודית: פשוט אי אפשר לנצח במלחמת גרילה. למדנו זאת ב-18 שנות שהותנו בדרום לבנון. אז הסקנו את המסקנה והסתלקנו. בלי שכל, בלי הסכם, בלי הידברות עם הצד השני. הרי איננו מדברים עם "מחבלים" - גם אם הם התנועה השלטת בשטח. אבל הסתלקנו.
השד יודע מה נתן לאלופים של היום את הביטחון העצמי חסר הבסיס, שאמר להם שהם ינצחו במקום שקודמיהם נכשלו כישלון חרוץ.
ובעיקר: גם הצבא הכי טוב בעולם אינו יכול לנצח במלחמה שאין לה מטרות ברורות. קארל פון-קלאוזביץ, האורים ותומים של תורת המלחמה, קבע שהמלחמה אינה אלא "המשך המדיניות באמצעים אחרים". אולמרט ופרץ, שני חובבים גמורים, הפכו את הקערה על פיה: "המלחמה היא חוסר המדיניות באמצעים אחרים".
המומחים קבעו שכדי להצליח במלחמה דרוש מטרה ברורה, בת השגה, ושיהיו הכלים הדרושים להשגתה. כל שלושת הדברים האלה חסרים במלחמה זו.
זוהי אשמת הדרג המדיני, לכן תוטל האחריות העיקרית למלחמה כושלת זו על הזוג אולמרט-פרץ. הם נכנעו לפיתוי של הרגע, והכניסו את המדינה למלחמה בהחלטה נחפזת, בלי מחשבה, בלי תכנון.
כפי שכתב נחמיה שטרסלר ב"הארץ": "הם יכלו להפסיק אחרי יומיים-שלושה, כאשר כל העולם הסכים שהפרובוקציה של חיזבאללה מצדיקה תגובה ישראלית, וכאשר איש לא פיקפק עדיין ביכולות של צה"ל. המבצע היה נראה סביר, שפוי ומידתי".
אבל אולמרט ופרץ לא יכלו להפסיק. כטירונים בענייני מלחמה, הם לא ידעו שאסור לסמוך על דברי הרהב של גנרלים; שהתכניות הצבאיות הטובות ביותר לא שוות את הנייר שהם כתובות עליו; שבמלחמה צפויים דברים בלתי צפויים; שאין דבר בן חלוף יותר מתהילת המלחמה.
הפופולריות של המלחמה שיכרה אותם, עדה של "כתבלבים" חנפנים הסיתה אותם, ההילה של מנהיגי מלחמה העבירה אותם על דעתם. אולמרט הלהיב את עצמו בנאומים של קיטש ושמאלץ, שתירגל עם עוזריו. פרץ עמד כנראה לפני הראי וכבר ראה את עצמו כראש הממשלה הבא, מר ביטחון, בן-גוריון השני.
וכך, כמו שני שוטי הכפר, לצלילי התופים והחצוצרות, הם צעדו בראש מצעד האיוולת, ישר לעבר הכישלון המדיני והצבאי. סביר להניח שאחרי המלחמה הם ישלמו את המחיר.
אחרי המלחמה, כאשר ההתלהמות תשכך, המוחות יתקררו, התקשורת תחזור לשפיות הדעת, תושבי הצפון ילקקו את פצעיהם, צה"ל יערוך בדק בית, וכולם יטענו שהיו נגד המלחמה מהיום הראשון, יבוא יום הדין.
המסקנה המתבקשת היא, על כן: להדיח את אולמרט, לסלק את פרץ, לפטר את חלוץ. כדי לעלות על דרך חדשה, זו שרק היא תפתור את הבעיה: משא ומתן ושלום, עם הפלשתינים, עם הלבנונים, עם הסורים. וכן: עם חמאס וחיזבאללה. ואל נשכח את השבויים. כי שלום עושים עם אויבים.