רבותי ההיסטוריה חוזרת
שש שנים חלפו מנסיגת צה"ל מדרום לבנון ונדמה שישראל שוב מסתבכת. שטח צבאי
אחד הדברים המעניינים במערכה הזו הוא לאן נעלם ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. האם הוא ברח? לאן נעלם אבי האסכולה של הנסיגה מלבנון ולמה אנו לא שומעים את קולו, לא מעל גלי האתר ולא מעל מסכי הטלוויזיה כדי שיסביר את תוצאותיה הנסיגה החד-צדדית שנעשתה ללא הסכם מדיני.
זו לא השאלה היחידה. השאלה הבאה הבוערת היא מוכנות הכוחות לכניסה קרקעית, מוכנות ללחימה מסוג זה ותוך כדי בחינה של שיתוף הפעולה בין כוחות החי"ר לשריון. אם ננתח את האירועים נראה שמרבית כוחות השריון שנפגעו היו תחת הפעלה של גדודי החי"ר.
ברור ומובן שפעולות מסוג זה לא תורגלו באופן תדיר כדי להגיע לרמת הבנה טובה ושונה מזו הקיימת ברצועת עזה. זאת, למרות שלבנון היא מערכה יותר מורכבת, עמוסה ביותר כלי נשק מדויקים ומחבלים מאומנים. חייבים לתרגל מהלכים טקטיים, טכניקות פעולה שונות ופתיחת תאי שטח במיוחד כשמדובר רכב קרי משוריין (רק"מ) ויש לכך פתרונות.
מהשטח כבר עולות טענות של פערים בהבנה בין כוחות החי"ר לשריון, ופערים אלו יצטמצמו תוך כדי לחימה כי צה"ל הוא גוף שלומד ומתחקר אך השאלה היא באיזה מחיר. גם בשיתוף הפעולה בין היבשה לאוויר ניתן למצוא סדקים אם לא לקרוא לזה פערים. בשנים האחרונות שחקו מפקדים בחיל האוויר את תפקיד קצין הסיוע האווירי שהיה נוכח באופן קבוע בחטיבות החי"ר. אחרי שהתפקיד כמעט נעלם לא נמצא לו תחליף למרות שבחיל האוויר טוענים כי המערכת הטכנולוגית נותנת להם מענה. לא כך חושבים דרגי השטח.
כשם שבדקו את רמת מוכנות הצבא לקראת עימות אפשרי עם מצרים בשנת 1967 וחולקו מחמאות לרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, כך גם הפעם צריך לבחון עד כמה היה מוכן הצבא למשימות בדרום לבנון, עד כמה הוא תורגל אליהן פרט לחיל האוויר ועד כמה השפיעו משימות הביטחון השוטף על היכולת להתאמן ולתרגל מתארים בגזרות אחרות.
בהקשר הזה יש לשאול היכן אותם יפי הנפש שחגגו על תקציב הביטחון ומיהרו לקדם את הרה-ארגון
לפי חוקי הטבע, כשסדק מתחיל להופיע בקירות והלחץ עליו כבד, מתחילים הסדקים להתפתח ויוצאות החוצה כמויות גדולות של מים. כבר ברור לכולם שבמשוואה שנוצרה מיד עם תחילת המבצע היה העם יותר מיליטנטי מהצבא. כשראש אגף המבצעים אייזנקוט, האיש שהוריד באופן משמעותי את הטרור באיו"ש כמפקד אוגדה, העלה מצגת "פאוור פוינט" בה הציג אפשרות לכניסה קרקעית באמצעות כמה חטיבות כבר בימים הראשונים ללחימה בלבנון, הסתכלו עליו כעל "אחד שהתחלק לו השכל" ו"קיצוני".
כך גם חשבו כשדרש להכניס כוחות מהקרקע לעזה. מפקד חיל האוויר האלוף אליעזר שקדי טען גם הוא כי לא יהיה ניתן להסתמך על הכוחות מהאוויר ולכן ההישגים ביחס למערכה הזו יהיו מוגבלים. היום אנחנו מצויים היטב בשתי הגזרות. שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, לא ישכחו את דבריו של אייזנקוט זמן רב גם לא ב"יום שאחרי".
חיזבאללה פירש את ההחלטה של צה"ל לתקוף רק מהאוויר כפי שמתרגמים זאת במזרח התיכון, כחולשה. ורק לאחר כשבועיים אנו מוצאים את עצמנו מנסים להדוף את חיזבאללה מצפון לליטאני במקום לראות אותם נמלטים על נפשם. צריך להניח את הקלפים על השולחן ולספר לציבור היכן אנו בדיוק ממוקמים ולאן פני המערכה הזו ולא לזרוע חול בעיניים.
ראש להק אוויר, תת-אלוף יוחנן לוקר, היטיב להסביר זאת השבוע. פגיעה בראשי חיזבאללה לא תמוטט את הארגון או תשבש את מהלכיו לפגוע בעורף מדינת ישראל ובחיילי צה"ל כפי שקרה אחרי שפגעו בראשי החזית העממית, חמאס והג'יאהד האיסלאמי. "החיזבאללה בנוי כמו רשת דייגים וכדי לפגוע בו באופן משמעותי צריך לנתק חלקים קטנים בזה אחר זה כדי להגיע לפגיעה קשה ולכך נדרשת סבלנות", אמר.
הסבלנות הזו גובה מאתנו בינתיים מחיר כבד כי יש אנשים בציבור הישראלי שמנותקים מהמתרחש בדרום לבנון. החיילים בשטח טוענים בבירור כי אין כמעט אזרחים תמימים בכפרים השיעיים בדרום לבנון. אחרי שצה"ל פיזר מאות אלפי כרוזים, הודיעו בשיחות טלפון ופריצות לטלוויזיה ולרדיו בלבנון כי על תושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם ולסגת מצפון לליטאני, חודרים כוחות החי"ר לבתים לטהר אותם. המחבלים פותחים באש וכשהכוח מתקרב הם יורדים למחילות ולמקלטים בתוך בתים. בלילה הם יוצאים שוב ולמחרת בבוקר פותחים באש על כוחותינו.
האם בית שהפך להיות מוצב מזוין עם חרכי ירי הוא בית של אזרחים תמימים?! הלוחמים בשטח דורשים להתיר את הרסן כדי שהטיהור של קני הטרור ב"בתי התמימים" לא יגבה חיים נוספים. כך קרה בבינת ג'בל שלאחר טיהור הבתים על ידי כוחות צה"ל נדהמו המפקדים לגלות "שהאזרחים התמימים" חזרו. צריך לרסק כל בית שנגוע בטרור.
לכל יפי הנפש שלא שמעו את נסראללה מאיים לפגוע בתל-אביב, תתחברו למציאות ותבינו ששום מדינה בעולם לא היתה סובלת גשם של קטיושות על עורף המדינה. זהו טאבו במלחמות שנשבר על ידי חיזבאללה ולכן הם כארגון טרור צריכים לשאת בתוצאות.
אנחנו חיים במציאות מוזרה מאוד. הרי מפקד אוגדת 91 תא"ל גל הירש, שישב בשנת 1987 במוצב חצביא בדרום לבנון כמפקד פלוגה של גדוד 202 בצנחנים לא האמין שתא"ל אבי אשכנזי מפקד פלוגת הטנקים שישב איתו באותו מוצב באותם ימים, יתמנה בעתיד לחקור את ה"פשלות" של האוגדה בפיקודו מרגע חטיפת החיילים אחרי שני עשורים. זו המציאות המוזרה שמייצר לנו "מזרח תיכון חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
