אנחנו ניצחנו?
(או: אם ככה נראית מלחמת אין ברירה, מעניין איך תיראה מלחמת יש ברירה)
עליות חדות בבורסה, ירידות חזקות עליי באימיילים שמציעים לי לעזוב את הארץ או להיעלם. מטח של דואר אלקטרוני קשה מחיפה. איך פתאום נהיו לי קרביים, החיפאים האלה.
מכתב מחיפאית כועסת: כבר שלושה שבועות שאנחנו סגורים במקלטים ולא יוצאים. אני כותב לה בחזרה: אפשר לחשוב שלפני המלחמה היה לכם לאן לצאת.
הומור כאילו.
אחרי כל מלחמה נשארת לנו פחות דמוקרטיה להציל.
במבצע האבסורדי הזה, שכעת נכנס לשלב קרקעי שאת תוצאותיו אין לשער, הפטריוטיזם הדביק והמתלהם מאחד אותנו באווירת נכאים שבה כל מי שחושב אחרת נשלח למעין גולאג של בוגדים.
אם אכן אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, עלינו לכבד גם את דעותיהם של אלה שמתנגדים למלחמה הזאת. בזמן כתיבת הטור הזה ההרגשה שלי, ברוח הסטיקר הלוחמני, היא: אנחנו הפסדנו.
צבאנו המפואר והחזק נכשל גם בכוונות וגם בביצוע. אם היתה ב20- ימי הלחימה הראשונה איזו אסטרטגיה נסתרת, אנחנו לא יודעים עליה דבר וחצי דבר.
וכן, בדמוקרטיה מותר לך לחשוב שהצבא שאמור להגן עלינו אינו חכם ואינו מוסרי, וכל מה שנדרש ממך זה להיות עורף חזק, לחבק את הצפון, להתנשק עם חיים רמון ולסתום את הפה.
אחרי 54 הרוגים שלנו ו600- אזרחים לבנונים הרוגים, הגיע גם הרגע שבו עשרות אזרחים במקלט בכפר קנא נהרגו. ראש הממשלה הביע את צערו. דובר חיל האוויר ניסה לצאת באיזה תרגיל הכחשה שאיש לא קנה. הגופות של הילדים והילדות הביאו להפסקת אש זמנית. רק בעולם אכזר ואטום אתה זקוק לילדים מתים כדי לעצור לרגע את האש ולחשוב כמה ארורה המלחמה הזאת, כמה ארורות כל המלחמות.
ברגעי משבר גורליים הממשלה עושה שרירים ומשחקת במשחקי כבוד לאומי, ראש האופוזיציה הוא ביבי נתניהו, והקול האנושי היחידי שמייצג בוחרים כמוני הוא קולה של זהבה גלאון, שבלעדיה היינו בודדים גם בחזית וגם בעורף. כל הנבחרים הפכו לגנרלים דגולים ופרשנים זחוחי דעת, כשכולם מסכימים שיש להכניס להם, חזק ומהר, והסיסמה הגורפת היא "אם נתווכח לא ננצח."
ושוב אני מכה על חטא קדמון: הצבעתי למען מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ. בחרתי בו בדיוק לרגעי התלהמות לאומית שבהם אולי ישמיע מישהו קול אנושי ואחר. כמה מהר הכוח השחית גם אותו. שר ביטחון שבנאום לאומה אומר (מה אומר, צורח(! שאין לו בעיה להפציץ מהאוויר אוכלוסייה אזרחית, שלא יעשה פרצופים כשאחרי שנטבחים עשרות ילדים בכפר קנא קוראים לו "מלאך המוות."
כשהשתיקה חוגגת, זה מרענן לשמוע כמות זעירה של אנשים תרבותיים פוצים פה, וכמובן מיד הם חוטפים על הראש. מה הסרט של במאי הקולנוע האלה, שבמקום לביים ולחבק את הצפון, הם מפרסמים מכתב
על הבמאים האלה נפתחה מיד אש אוטומטית, וכבר הוגשה הצעה רצינית להפסיק את התמיכה הכספית בסרטים שלהם.
גם סופרים צעירים הצטרפו השבוע למחאה נגד המלחמה. 60 סופרים, ביניהם שמעון אדף, סייד קשוע, ניר ברעם, גבי ניצן ומאיה ערד. מדובר בהחלט בדור הצעיר של הספרות העברית (כי כמה אפשר לחכות לא.ב. יהושע,( כותבים מצוינים שמרגישים שבהיותם אנשים של מילים ומשמעויות, הם חייבים לנסח קול אחר, שהוא, כדרך הצעירים, קול של חיים ועתיד ולא הקול הישן והחלוד של מוות וגאווה לאומית, שפועלת מתוך נקמה ולא מתוך רצון אמיתי להגיע לשולחן הדיונים.
מעניין מתי יישמע הקול הזקוף שיציע להחרים גם את ספריהם, ואז כמו במשטרים החשוכים ביותר נמצא את עצמנו במדינה שאין בה סרטים איכותיים וספרים משובחים, אבל יש כמויות מסחריות של כיבוש, הרס ואפי איתמים.
לעומת הצעירים האמיצים האלה, יש כאלה שהפחד או הייאוש או שניהם כנראה מעצבים אותם מחדש. ב"פרויקט" של "ידיעות אחרונות" (שנקרא, נשבע לכם, "המוזות רועמות(" התבקשו כמה כותבי שירים לכתוב שירי מלחמה למבצע מרובה השמות הזה. אוי לה למלחמה שמזמינה שירים מהעורף המשקשק והמזמר שלה.
שיר אחד כזה ")שיר מצב(" נכתב על ידי זמרת ומוזיקאית שאני מאוד מעריך ואוהב, מיקה קרני. קרני, שגרה בצפון המחובק והשרוף, היתה הדמות האידיאלית לריאיון קרבי ברדיו של הבי-בי-סי, והיא אכן אמרה כמה דברי טעם, עד שהיא נשאלה מה הרגשתה בקשר להפגזת האזרחים בכפר קנא. "זה המחיר שלבנון משלמת על כך שלא השתלטה על החיזבאללה ונתנה להם להשתמש באזרחיה כקורבנות. הרגשתי שאני סומכת על ממשלת ישראל ושהיא יודעת לעשות את הדבר הנכון."
סליחה, מיקה, התינוקות המתים עם המוצץ שתקוע להם על הצווארון הם "מחיר" ראוי לאוזלת היד של לבנון? והאם את באמת סומכת על הממשלה ששלחה את מטוסי הקרב שהפגיזו תינוקות ונשים חסרות ישע ומפוחדות עד מוות? את סומכת על השפם עם הביטחון שנתן רישיון להרוג ילדים שבעולם הפוך היו יכולים להיות הילדים שלי ושלך? איפה חוש האמהות שלך, איפה ההזדהות שלך עם אחיותייך המופצצות עד אבק?
בקרוב, נכתב בכתבה על הריאיון בתחנה הבריטית, נשמע גם את השיר עצמו בתוכנית "כוכב נולד." יש!
כשאני קורא על מכתב הבמאים, על עצומת הסופרים הצעירים ועל הריאיון עם הזמרת הצפונית, מה שבאמת מפחיד אותי זה שבקרוב מאוד נהיה כמו אמריקה: אומה אחת, תחת אל אחד, שכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה אבל איש לא יקשיב לו.
לפני כשנתיים, בשיחה עם הסופר פול אוסטר בניו-יורק, אמר לי אוסטר שהוא ורבים מידידיו הסופרים, ג'ון אירווינג ופיליפ רות למשל, מתנגדים נחרצות לנשיא בוש ולמלחמה בעיראק. שאלתי אותו למה הם לא מביעים דעה בתקשורת ההמונית, והוא אמר לי בעיניים כבויות: "אנחנו, הסופרים, לא מעניינים פה אף אחד. הדעות שלנו מאוד מעניינות את הציבור באמסטרדם או בפריז. לא פה. מה שמעניין פה את התקשורת האמריקנית זה בייסבול, הוליווד ובריטני ספירס כמובן. לכן, כשמיסיס ספירס דיברה בשבח המלחמה בבגדד היא תמכה בממשל יותר מאלף סופרים ומשוררים שמתנגדים לה."...
אנחנו עדיין לא אמריקה. אנחנו די קרובים, אבל לא ממש שם. לכן עלינו לברך את קולות המחאה של הסופרים והבמאים ולהבין שהם אוהבים את המולדת אפילו יותר מכל אלה שמאמינים רק בכוח וסומכים בעיניים עצומות על מנהיגיהם, למרות שעד כה הם לא ממש הצטיינו לא בטקטיקה צבאית ולא בפתרונות מדיניים.
הטור הזה נכתב לפני תום הקרבות והפסקת אש ברורה. כמו במלחמות, אין לי מושג כמה זמן זה יימשך ומתי זה באמת ייגמר.
היום ה21- למלחמה. נגמרה הפסקת האש. קרבות קשים בדרום לבנון. ראש הממשלה אומר שחיסלנו להם את התשתית, אבל לא כל כך שומעים אותו כשמטר כבד של קטיושות שוב נופל בגליל. נער בן 17 נהרג בבית-חנון שברצועת עזה. להקת דפש מוד לא תגיע סופית. אנחנו עדיין מנצחים. העורף עדיין חזק ומחובק. תחזית מזג האוויר למחר ללא שינוי ניכר. הדולר נחלש מעט.
וגם אני.
נא להמתין לטעינת התגובות
