על עקרון ההדדיות
בעלי החיים נקלעו למלחמה הזו בעל כורחם והם זקוקים לעזרת בני האדם כדי להיחלץ מהתופת. גיא יוסקוביץ סבור כי מחובתנו, כיצורים בעלי סטנדרטים אנושיים, להציל את החיות שנמצאות לצידנו ביומיום ומסייעות לנו בדרכים רבות ושונות
מאחר ולאחרונה חל יום הולדתי, שאל אותי החבר מה ארצה כמתנה ליום ההולדת. עניתי שאני מוותר על מתנה ובפרט שיתרום את סכום הכסף בו תכנן להשתמש לאחת מהעמותות הרבות שעוסקות כעת בחילוץ ובמתן סיוע לבעלי החיים בצפון הארץ. חברי מייד קפץ וציין, כמעט בגאווה, כי הוא לעולם לא יתרום לקבוצות העוסקות בבעלי חיים. מיותר לציין כי הצהרתו הפכה לוויכוח רועם בנושא, ששכך ודעך כשהצטרפו אלינו שתי חברות נוספות.
מאוחר יותר באותו הערב, אותו חבר טוב, שעובד בתחום התקשורת, דיבר בהתלהבות גדולה ונאם באופן שלא היה מבייש פוליטיקאי ותיק, על חוסר ההדדיות בין הצהובונים וצלמי הפפארצי למיניהם לבין הרצון של האנשים בחשיפה וכיוצא בזה. לא הסכמתי עם כל דבריו, אולם משהו אחר הפריע לי בנאומו: המילה הזו שהוא השתמש בה שוב ושוב על מנת להצדיק את עמדתו - הדדיות.
לאחר שחזרתי הביתה, חשתי מפח נפש של ממש מהאופן החד צדדי, שלא לומר אגואיסטי, שבו יכולים בני האדם לראות את בעלי החיים בכלל ואת אלו המוגדרים כמבויתים או כ"חיות מחמד" בפרט. אותם בעלי חיים, שיש בהם נשמה וגם הם נקלעים למצוקות נפשיות שונות מוכחות, ממש בדומה לנו (דוגמת חרדת נטישה, טראומה, stress ועוד). אותן חיות מפותחות רגשית ושכלית שמבינות מה קורה ואין להן מושיע, מלבדנו.
בראשית דברי עליי להבהיר: אני מאמין שהאבולוציה, עם כל המשתמע מכך, העניקה לנו את היתרון הזה על החיות. אבל דווקא כשאתה חזק ועליון יותר- חשוב שתדע איך להשתמש בכוח שלך, ולמה ראויים החלשים יותר וחסרי הישע. אנחנו גורמים צער אדיר לבעלי החיים שמשרתים אותנו נאמנה. אנו מוסיפים חטא על פשע ולא מסייעים להם כראוי.
כבר בתורה מופיעים פסוקים לא מעטים שעל פי פירושי חז"ל עוסקים בנושא צער בעלי חיים. חז"ל הבינו שחלק גדול מאופיו של אדם ומידותיו נקבעים על פי התנהלותו ויחסו אל החיות והתקינו תקנות שונות בנושא. הרמב"ם אף מציין בפירושו למצוות שילוח הקן כי מניעת צער בעלי חיים יש בה משום "ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם". משמעות הדבר היא שאפאטיות לסבל החיות לא רק שפוגעת בנפש החיה האומללה, אלא גם בנפשנו.
אין ספק שאנחנו העליונים, אבל דווקא בגלל זה אנחנו חייבים לקבוע נורמות של הדדיות מסוימת - סטנדרטים של לב אנושי.
יתר על כן, אני מוכרח להתוודות - אני מאוד אוהב בשר. עם זאת, לעולם לא אוכל כבד אווז
לא מדובר בגבולות שאני המצאתי ורעיונות שאני הצבתי. הם מופיעים במקומות רבים בכתבי חז"ל ולאורך המסורת היהודית. מותר לאכול ולעשות בהם שימוש לטובת האדם, אבל חובה לטפל, לדאוג, לגלות חמלה ולצמצם למינימום את הפגיעה (במקרה של מאכל, לדוגמא).
עם האבולוציה פיתחנו גם רגשות, חיוביים ושליליים, כמו חמלה ואכפתיות. החמלה לחיות לא צריכה לבוא במקום החמלה לבני האדם. (כפי שבטח כל מיני טוקבקיסטים מייד יוסיפו כאן- "קודם תדאגו לאנשים, לפני החיות" ועוד). אני מארח בביתי אנשים מהצפון, עם כל מה שכרוך בכך, תרמתי חבילות שי לתושבי הצפון ולחיילים, וביצעתי פעולות סיוע ועידוד נוספות לטובת הצפונים. למרות זאת, יש בליבי גם מספיק מקום לדאוג גם לבעלי החיים, שוודאי לא רצו את המלחמה הזו ואין להם עניין בה.
הכלבים ובעלי חיים אחרים, אינם רק "חיית מחמד שאין בה תועלת מעבר לשעשוע רגעי". אם בעיקרון ההדדיות עסקינן - יש לנו סיבות רבות להודות להם ולדאוג להם:
כי ישנן חיות המחמד, שבימים כתיקונם מארחות חברה לאנשים מבוגרים, חלקם עריריים וחלקם בעלי משפחות, משמשות כנחמתם הגדולה וחברתן הקרובה.
כי אין כמו האהבה שהם נותנים לנו, בני האדם, בכל פעם שאנו באים הביתה גם כשקשה וגם כשעצוב. על כל אותן הפעמים שהם משמשים ידידו הטוב ביותר של האדם.
כי ילדים שגדלו בבתים יחד עם חיות בית, גדלו להיות אחראים ומסודרים יותר, סובלים פחות מאלרגיות (בשל חשיפה מוקדמת לאלרגנים) ומחוסנים יותר. לא רק החינוך של הוריהם ושל המורים סייע להפוך את הילדים לאזרחים טובים יותר, לבעל החיים המשפחתי יש תרומה גדולה לכך.
כי ישנם כלבים שמתים בשבילנו, הלכה למעשה. אם בשדה הקרב, כאשר אנו מאמנים אותם ללכת לפני הכוח, כדי שהם יעלו על מוקש, יפרצו ראשונים ויהרגו. כמובן- עדיף מותו של כלב עשרות מונים על מותו של חייל, אך שוב אזכיר את המילה: הדדיות. הם עושים הכל בשביל שבעליהם או האחראי עליהם יהיה מרוצה. כעת עלינו לדאוג גם להם.
כי כשאנו מאמנים אותם להריח חומרי נפץ בשדות התעופה על מנת להגן על כל אחד ואחד מאיתנו שטס, הם מבצעים עבורנו פעולות שאנו לא יכולים לבצע לבד.
כי כשאנו מבצעים ניסויים בבעלי חיים לא רק שהם מתים בשבילנו, אלא שמותם נגרם בסבל גדול ובעינויים. גם בסוגיה זו - לעיתים אין ברירה ולמען רווחת האדם יש לבצע ניסויים כאלה ואחרים בחיות שונות, חלקם קשים מאוד וחלקם בכלל נכשלים.
כי מניסויים טיפוליים ומבדקים סוציולוגיים עולה שישנה הצלחה ניכרת בטיפול בעזרת בעלי חיים בקרב בני נוער אלימים, שהמערכת כבר התייאשה מלטפל בהם, כאלה שנכנסים ויוצאים ממתקני מעצר שונים. הנער נקשר לכלב, מטפח אותו ומגדל אותו ודרכו לומד על אחריות, אכפתיות, סיוע לזולת וערכים נוספים. יש ביניהם כאלה שהטיפול באמצעות חיות הוא עבורם המפתח לחיים טובים יותר. לא בתי המעצר ולא המערכת כולה הצליחה ליצור איתם קשר ולטפל בהם - רק הכלבים הנהדרים האלה. ולא נגעתי אפילו בהצלחה בקרב אסירים מבוגרים יותר, מורשעים שיושבים בבתי כלא שונים.
כי בטיפול באמצעות בעלי חיים הגיעו להישגים עם קבוצות נוספות באוכלוסייה, כי כלבי הסאן-ברנרד הולכים בשלג ומחפשים את אותם אנשים אבודים, כי כלבי הנחייה משמשים עיניים לעיוורים ולעולם לא מפנים להם עורף, כי הם שומרים עלינו ועל בתינו, כי כלבי החילוץ וההצלה מצילים חיי אדם וכי יש עוד סיבות רבות מדוע דווקא עכשיו, בגלל העליונות שלנו עליהם, אנחנו צריכים להוקיר להם תודה ולדאוג להם.
זה הזמן לאמץ בעל חיים או לתרום לאלה שעוסקים במלאכה - מחלצים אותם מהתופת, מאכילים אותם, מארחים אותם או מסייעים למשפחות שונות למצוא פתרונות לזמנים הקשים האלה.
החוכמה היא לא רק להיות חזק ולשלוט. החוכמה היא לשמור על עקרון ההדדיות. נכון - עדיף מותם על מותנו אבל עלינו להבין - אנחנו לא במלחמה נגדם, גם הם קורבנות. בניגוד אלינו, הם קורבן בלי פה או פוליטיקאים שילחמו למענם. הם קורבן אילם, שמסתכל עלינו בעיניים כלות וזקוק לסיוע שלנו ובכך אנחנו נמדדים כאנשים. האם אנחנו אגואיסטים ועיוורים עד כדי כך? האם נאטום ליבנו לאהבתם שאינה יודעת גבולות וניזכר בהם שוב כשנחפש צעצוע חדש? שנצטרך לחלץ לכודים מהריסות ורק הם יוכלו לבצע את העבודה או כשנראה אותם משרתים אותנו בשדה התעופה ומחפשים חומר נפץ?
זו היא ההדדיות עליה אני מדבר. היא אינה "הדדית" לגמרי, זה נכון. אנחנו קודמים. חיינו יקרים יותר. אבל לא נגדם אנחנו נלחמים. זה לא "אנחנו או הם". הם איתנו, הם לטובתנו. מתי הפכנו להיות כבדי לב כל כך עד שאיננו ערים למצוקתם של חסרי הישע?
זו הסיבה שאנחנו מחויבים לחוש חמלה כלפי עוד כלב שנשאר קשור לעמוד בקריית שמונה או עוד כלבה שננטשה בצד הדרך - זוהי חובתנו המוסרית. אנחנו המין החזק, העליון ומוטב שנקפיד על שמירה על מוסר, כי הכוח לבדו, בלי אמות מוסר, בלי סטנדרטים גבוהים ובלי חמלה- משחית.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בגנטיקה, בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ואבא גאה לגוואפו (חתיך בספרדית) - כלב אהוב (ומפונק), שאומץ מעמותת "חבר לכלב ולחתול" שבאזור לאחר שהושאר עם אחיו ואחיותיו בארגז סמוך למכלאה, כשהיו בני חודשיים
נא להמתין לטעינת התגובות
