סדקים בחומה
שהרה בלאו חשבה שהיא יכולה להתרווח בין "כולם" אבל אז בקשו ממנה לחתום
זה קרה ביום חמישי בערב. על קו הטלפון היה א', חבר קרוב, שבישר לי שמתארגנת עצומה של אנשי ספרות צעירים היוצאים נגד המשך הלחימה בלבנון וקוראים למשא ומתן מיידי. "כולם חותמים", הוא אמר, "כולם".
ואז נוצרה שתיקת מבוכה. מבעד לטלפון שמעתי את "כולם" מתלחשים. על "כולם" נמנה אחד שהייתי מגדירה כאחד האנשים הקרובים אלי ביותר, עוד אחד שאני מחשיבה כחבר טוב ממש, שתיים שהן חברות והשאר מכרים בדרגות ידידות שונות.
יכולתי לדמיין את "כולם" בסלון ביתו היפה של א', סלון המוכר לי היטב. פעמים כה רבות רבצתי שם על ספתו, לועסת בייגלה, מתווכחת על ענינים שונים, מייללת על חוסר התקדמותי בכתיבת הספר, עוזרת בארגון מסיבות קטנות אליהן הגיעו "כולם"
ועכשיו "כולם" שם ואת תקועה בביתך בבני ברק, בת האולפנא שהיית מגיחה מתוכך.
"אהה... אנחנו לא נבקש ממך לחתום כמובן" הוא אמר ושתק. כמה הכאיב לי ה"כמובן" הזה.
"אבל אם את רוצה..." הוא הוסיף, מניח ל"רוצה" הזה להדהד באוויר.
רוצה? בטח שאני רוצה! רוצה להשתייך, רוצה להרגיש חלק מקולקטיב, רוצה להיות ליברלית, רוצה להיות בעלת סט הדעות הנכונות, רוצה להיות כמו "כולם".
ושתקתי.
שמעתי אותם מתלחשים שם ביניהם. פעם אני הייתי זו שמתלחשת.
חותמת גומי
"מי עוד חותם?" שאלתי בקול רועד. א' נתן לי את רשימת השמות.
רובם אנשים המוכרים לי היטב, אישית. עם רובם ישבתי בפאנלים, בויכוחים מתחת לנורות האולפן, במין אחווה שקטה. כל שם נוסף הגדיל בי את הלחץ.
"לא, לא חותמת" אמרתי והורדתי את השפופרת.
מסתובבת בבית כארי בסוגר, אחי הקטן, זה שהיחידה שלו עלתה ללבנון, זה שכל טלפון ממנו מקפיץ לי את הלב, בוהה בי "מה אוכל אותך?" הוא שואל. אני מתביישת בכלל לספר לו.
למחרת אני מתקשרת לחבר קרוב "לא עכשיו, אני בדיוק מסדר משהו עם העצומה" הוא עונה וסוגר את הטלפון, יכול להיות שקור
בלילה אני חולמת על עצומות ענק, מטוסים טסים מעל, אני לבושה היטב, כוס יין בידי, מחייכת אל מורתי לתנ"ך, ילדי הכיתה עומדים סביבי במעגל ומצביעים באצבע... הנה לך!
בערב, אשטוף פני ואלך לבית הקפה (בית קפה! כן! בתל אביב!) שם ישבו כולם, והם יקדמו את פני בחיוך ויפנו לי מקום ואני אשב בתוכם ואקח חלק ערני בשיחה, מצב רוחי יהיה טוב, אני ארבה לחייך והכל יהיה כמו תמיד. אבל הסדק נפער והוא עתיד להתרחב. קירות ההשתייכות החברתית והזהות התרבותית שבניתי לעצמי מתחילים לרעוד.
אני לא מתחרטת.
נא להמתין לטעינת התגובות
