שפת הכיסופים
אי אפשר להתגעגע למה שלא ידענו, את הכמיהה למקדש יש לממש בשפת האהבה. אהבה שהיא בחירה בקשר אינטימי עם אלוהי ישראל. בית המקדש של הרב יובל שרלו
עולה לכאורה שאין דרך שאדם יכול להתגעגע אל בניין המקדש, שהרי אין אנו יכולים להתגעגע אל מה שלא ידענו אותו,ואל מה שהוא רחוק כל כך מעולמנו הפנימי.
ברם, שפת הדימוי והמשל מאפשרת לנו לדלג מעל מחסום זה. נביאי ישראל דימו את הקשר שבין אדם לא-לוהיו לקשר שבין איש ואישה וארוס וארוסה. דווקא שפה זו מובנת לנו יותר. אנו יודעים מהי אהבה; אנו יודעים מהי השתוקקות הדדית; אנו מכירים בעצמנו את הרצון שלא להותיר את הכל במישור האפלטוני אלא לממש את האהבה הגדולה בנשיקה, וחיבוק ויחסי אישות.
אנו מבינים את היסוד הסלקטיבי הבסיסי בעולמה של האהבה, שהרי אין אהבה בלי בחירה ובלי מידור של כל מי שאינו חלק מאהבה אינטימית ופרטית מסוימת.
שפה זו של אהבה היא השפה בה ניתן לקשור את עצמנו למקדש. שמו הקדום של המקדש הוא "אוהל מועד" - לאמור, אוהל ההתוועדות שבין אדם לבין בוראו ובין אומה לבין א-לוהיה. בבית המקדש יש מפגש
דיאלוגי – כמו באהבה; בבית המקדש באים לחוש את עוצמות הקשר העליון; בבית המקדש מבקשים לממש את התחושות הפנימיות העמוקות במעשים – הקורבנות אינם אוכל לא-לוהות (שהרי מובן מאליו שאין היא זקוקה למזון) כי אם כלי ביטוי דרכו אנו מבטאים את כל מה שיש בנו אל מול הא-לוהים; שמחתו של אדם, גם כאבו וצערו, באים בבית המקדש לידי דיבור ושיח אל מול הא-לוהים ועוד ועוד.
עד היום השפה הדתית שלנו עדיין קרה מאוד. היא חד כיוונית – כיוון שאנו מוצאים עצמנו פונים פניה ישירה לריבונו של עולם אך לא זוכים למענה ישיר כמו זה; היא חד ממדית – כיוון שכולה נשענת על הדיבור והמחשבה ולא על המעשים; היא חד תחושתית , כיוון שברובה היא מבוססת על יראה ופחד ולא על כיסופים והימשכות; היא חד קבוצתית, כיוון שרק ה"דתיים" מדברים בה.
בחזוני אני רואה את בית המקדש ניצב בראש ההרים, ומהווה מוקד משיכה של כל מבקשי א-לוהים כל אומות העולם, הבאים לחוות את נוכחות שכינה בארץ ולבטא את תחושותיהם במחשבה בדיבור ובמעשה, ומשם יוצאת תורה לעולם כולו – תורה הקוראת למציאות כולה להתנהל לאור יסודות של משפט וצדקה, חסד ורחמים, ולהתעלות עוד ועוד אל דמותו המלאה של האדם הזוכה להיות מועצמת מול ה-אלוהים, ומביאה את כל מה שיש בתוכה לפניו. זהו תיקון עולם מלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
