מי חרד יותר ממני?
שלהבת חסדיאל כבר לא מסוגלת לשמוע "חרדים לא עושים צבא". בטח לא כשבעלה, יאיר, כבר שלושה שבועות טוען תותחים בגבול
הם לא יודעים להבחין בין אוהל סיירים לאוהל יתדות. על פי המסורה, זו העוברת מדור לדור, בעיקר במתחם שיינקין וברמת השרון, הם – כן, אלה, השחורים האלה – מכירים רק את אוהל מועד, ולפעמים גם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה".
הטלפון שצלצל פעם ועוד פעם באשמורת שלישית של בוקר, הזכיר ליאיר ולי ש"אגדות עם" מהסוג הזה נכונות בדיוק עד לאותה שעה שמקריאים לך בטלפון את נוסח צו-8. דרך אגב, מה פתאום שמונה? כמו שאני, מהמיטה הסמוכה, קלטתי את הדברים בתוך הדמדומים, זה בכלל היה צו 23. זאת אומרת, כל מה שאמרו ליאיר שלי בטלפון היה: שתיים, שלוש – זוז!
עד כמה שהבנתי, הם אפילו לא ספרו עד 8. עכשיו לך תסביר להם באמצע הלילה (אשמורת שלישית, אמרתי. אפשר לכתוב שלילית) שהימים האלה הם ימי בין המצרים, שהזקן נורא מגרד ושרק אתה יודע לקרוא ב-ט' באב בבית הכנסת, לפני כל הציבור, את מגילת איכה במנגינת האבל המקובלת.
לא יעזור בית דין, אפילו לא בד"צ. צה"ל, מסתבר, לא יודע להבחין בשעות האלה בין נשים חרדות לאמהות חרדיות, בין כיפה שחורה לסרוגה, ובין י"ז בתמוז לט"ו באב. גם לא נסראללה, למרות שאומרים עליו שהוא דתי-דתי, אולי אפילו חרדי, ויש לו תרבוש. שחור!
אז זהו. גם יאיר במילואים, ואף אחד לא מוכן לומר מתי יהיה הסוף. בשלושת השבועות האלה, התותחן שלי הגיע פעם אחת הביתה, וגם זה רק בגלל ה"יארצייט" של אבא שלו. אם זה לא היה עצוב, אפילו על יום הזיכרון הזה הייתי אומרת משהו. עד שהגיע זמן קדיש, הוא כמעט נרדם בתפילה. אמא שלו נזעקה והתעקשה לקבל הסבר מלומד ומדויק על סוגי הטילים, הרקטות והקטיושות ומה בדיוק תפקידו בכוח, והילדים, מה נאמר, חיכו עד בוש (או עד קונדוליסה, לשיקולכם) למתנה עם אריזה מהדיוטי פרי. ולא שלא הגיעו חבילות מסתוריות. דווקא הגיעו. שקיות כביסה עם מדים בצבע גריז במתנה לרעיית הלוחם המצפה בעורף.
כן, גם אני מצויה בימים אלה בהתמודדות לא פשוטה. אולי מוגזם לקורא לה מלחמה (אפילו למלחמה האמיתית קוראים 'מבצע משנים כיוון" ) אבל היא יומיומית ושוחקת, ומשתתפים בה 3 חיילים, ילדים בחופשה, המוטרדים מן העובדה שאביהם כבר 3 שבועות לא בסביבה. ואמא גנרלית, היסטרית מדאגה לבנזוגה התותחן אשר משרת בגבול, והמוצב שלו סופג קטיושות.
אמא שמנסה לדלות מידע מהתותחן אבל לא מצליחה בגלל רעש ההפגזות בשטח, אמא שחטפה שוק כששמעה שהרכב שלנו חטף פגיעה ישירה מרקטה ובעיקר אמא שגם צריכה להמשיך ולעבוד, לדאוג לפרנסה, לשמור על תפקוד הבית ולשדר עסקים כרגיל.
בינתיים מתברר שיאיר וגם אני, לא לבד. באמצע שום מקום, ליד האין מקלחות, בין "יציאה" ל"נפילה", הוא פוגש או שומע שגם אריה וגם מאיר, גם דודי, ואפילו אבנר מגויסים.
כל אחד מהם מדקלם בעל-פה את ברכת המזון ו"שמונה עשרה", ולכל אחד מהם יש לפחות ארבעה-חמישה ילדים. אחד תותחן, שני שריונר, שלישי מומחה לחבלה ולעזרה ראשונה. בזמנו הפנוי הוא מתאמן ב"הצלה" בני-ברק, ככה שלמלחמה הוא מגיע בכושר לא רע בכלל.
את שברי הסיפורים – לא סיפורי גבורה ולא צל"ש, אבל בכל זאת סיפורים בחאקי – שיאיר מספר עכשיו, אני זוכרת ששמעתי כבר פעם בילדותי. מאבא. מוזר, אבל גם הוא "עשה צבא", גם הוא היה במילואים, וגם הוא יודע מה זה צו 8.
בזמנו עוד לא היה מחשב משוכלל שיעניק שם קוד למבצעים, וקראו להם סתם מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל. אבל הרובה היה רובה, התותח – תותח, הטובים הלכו לטייס גם אז, ובעיקר אבא היה אבא וההיסטריה של הנשים בעורף לא דעכה.
ואתם יודעים מה? גם אז הלכו חרדים לצבא.
אז בפעם הבאה שתגידו ש"חרדים לא עושים צבא" אני חושבת שאשלח ליאיר צו-8 ואחזיר אותו הביתה.
מילא שנסראללה והכנופייה שלו לא יודעים לומר תודה על מה שהוא מתאמץ ומזיע כל-כך כדי לשגר להם, אבל מכם אני מצפה שתעריכו אותו. וכן. גם אותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
