למי צלצלו האזעקות?
יהונתן גפן מסתכן בחוסר פופולריות וטוען שחובה להתנגד למלחמה ולמנוע מאות הרוגים
שוב מתייחסים לחיי אדם כאל מטבע סחיר, ולמחרת ההצהרה הזאת מופיעות מודעות אבל על צעירים בני 19 ו-21 שלעולם לא יידעו שזה מה שהיו, המחיר. אף ראש ממשלה או נשיא לא נהרגו מפצצות של מרגמה או קטיושה. הם לעולם לא יהיו המחיר, רק הספקולנטים שקובעים את ערכו ואחר כך מזילים דמעות תנין.
לכן, חברים וחברות, בהתרחשות של כל מלחמה, ברירה או אין ברירה, תמיד צריכה להיות קבוצה איתנה של אנשים שתפגין נגדה ותדבר על אפשרות של מחיר אחר. גם אם אינך חי באזורי העימות, כמו שאומרים, בכל פעם שמושמעת אזעקה של הצדקת מלחמות, אל תשאל למי היא זועקת, היא זועקת לך ולי. מצדי, שכושר ההרתעה של צבאנו יחזור באימונים ולא בקרבות, רק שייפסק ההרג והרצח שהם העיסוק המרכזי של כל מלחמה. במלחמות המודרניות, אלה שהם לא מחיר רואים רק נקודות לבנות מרצדות ומחכים לפרשנות מהאולפן. אין מנצחים, יש רק דרגות שונות של הפסד. אני מתנגד למלחמה לא בגלל שיש לי איזו חיבה לחיזבאללה. להפך.
התסכול שלי רק הולך וגובר כשאני מבין שיש לנו עסק עם כנופיה שלא היינו רוצים להיפגש איתה בקרן רחובות בלילה, וזה מזכיר לי גרפיטי שקראתי לפני כמה שנים בתחנת התחתית של הארלם: "לעולם אל תילחם באנשים מכוערים משום שאין להם מה להפסיד". אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות מחיר ולשתוק. אני לא בקו העימות, אבל אני מתעמת כל יום. לעולם לא אהיה עייף מכדי להתכתב או להתווכח עם אנשים שחושבים שאלימות היא התשובה היחידה לאלימות. כמה בקלות יכולה התקשורת להעיף אותי ורבים אחרים שחושבים כמוני.
מדי פעם מביאים איזה "תבוסתן" תורן לאולפן, אבל לא משום שבאמת רוצים לשמוע דעה אחרת. כמו למשל בתוכנית "מועצת החכמים" עם שני אנשים שהם אכן חכמים, דעתנים וממלכתיים, עורך העיתון שלנו דנקנר וטומי לפיד. ומול מועצת החכמים הושיבו טיפש. אלוהים יודע מהיכן הם גררו את ההיסטוריון הזה, ד"ר פפה, שאולי הוא אכן שמאלן נוקב ונחרץ, אבל גם מקרה חברתי מדאיג וחסר תקשורת לחלוטין.
חכמי המועצה אומרים לו שהוא דוחה ומגעיל ושילך מפה, הפסקת פרסומות ונפילות, וברור שההפקה חיפשה שק איגרוף לטובת איחוד הציבור, ולא איש רוח מעמיק שאולי חושב אחרת, לטובת חופש הדיבור.
בשבת, לפני כשבועיים, כשנערכה הפגנת השלום הצנועה בכיכר רבין, שידרו הערוצים העיקריים בטלוויזיה 30 שניות מהשטח, שכללו בעיקר כמה תמהונים שמניפים את דגל ברית-המועצות הישנה, שלעניות דעתי כבר קרסה, ומיד הועבר השידור לכתבנו המשוכפ"ץ למשעי בגבול הצפוני שאמר בהתרסה: "שם מפגינים בעד השלום וכאן יש אזעקה!".
טוב יהיה אם נדע שכל הפגנה נגד מלחמה, נגד כל מלחמה, היא גם אזעקה. אזעקה שמזכירה לציבור המתבקש לשלם את המחיר: כל פתרון שהוא הרג ושכול, הרס ופצועים קשים, בינוניים וקלים, הלומי קרב, הרס ערים ורצח מאות אזרחים, הוא הפתרון הגרוע ביותר
ואם תשאלו אותי: אם ל א היתה נערכת הפגנה כזאת היינו צריכים להמציא אותה, ואוי לה לאומה הנלחמת על חייה אם לא יהיה בה קומץ אנשים שיניף את דגל החיים מעל דגל המלחמות.
אחרי ההפגנה המוזרה, עוד שתי אזעקות ושלוש פרסומות, מביאים לאולפן הקרבי את גדעון לוי עצמו, עלה תאנה קטן שמכסה כבר שנים רבות כמויות מסחריות של ערווה. גדעון הובא לאולפן לא בגלל דעותיו הנחרצות נגד המלחמה בטוריו החריפים ב"הארץ", אלא משום שהתראיין לערוץ אל-ג' זירה, כלומר לערוץ האויב.
מובן שגדעון לא מצטדק ומנוסח היטב, וכשהמראיינת מנסה לחנך אותו ושואלת אותו איך הוא בכלל יכול להיות בעד הפגנת השלום ולפקפק בצדקת המלחמה כשברור שכל העם מאוחד סביבה, גדעון אומר לה את התשובה הניצחת: "באמת? בואי נדבר בעוד שבועיים".
כל מי שזוכר את מלחמת לבנון הראשונה יודע שכל ההבדל בין הפגנה של 17 היפים עם שערות ודגלים לא רלוונטיים לבין הפגנה של מאות אלפי אנשים הוא שבועיים במקרה הטוב ושנה במקרה הרע של אלפי הרוגים וועדת חקירה.
כל בוקר אני קם בתקווה שהיום זה ייגמר.
אחרי שאיבדתי כל ביטחון במנהיגיי, למרות שאריק שרון כמעט התעורר בגלל המצב, שוב אני מחכה לאיזה כוח חיצוני שיפסיק את המוות וההרס, שלא מבטיחים לנו אלא עוד מוות ועוד הרס.
פעם אמריקה עשתה לנו את זה.
לא עוד. הגברת קונדוליזה רייס נוחתת אצלנו ברכות ואומרת: זה בסדר, תמשיכו למות ולהרוג. קחו את הזמן, אומרת שרת החוץ האמריקנית, שום דבר לא בוער ואף אחד לא דוחק בכם.
וזה, כמו שאומרים, מביא לי את הסעיף! זה לא הגליל שלה שבוער! זה לא האחים שלה שנכנסים למחילות בדרום לבנון!
זה לא הילדים שלה שנחטפו!
ומה אכפת לה שקורעים ללבנון את הצורה. הרי הנשיא הדביל שלה כבר הגדיר יפה את הערבים כחבורת הזבל של העולם.
"מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לחרא הזה?", הוא שואל את טוני בלייר בוועידת שמונה המדינות הגדולות.
מצא לו את מי לשאול. גם אנגליה וטוני בלייר נותנים לנו רישיון להרוג ולמות בעד ארצנו ולניסוי הנשק החדיש של איראן ושלהם למען ארצם.
אם היה לנו איזה אמון ג'נטלמני בטוני בלייר, הוא נמחק לגמרי ברגע שהוא הפך לגרופי של ג'ורג' דבליו בוש. הוא לא האמין שקיבלו אותו לחצר המלכותית של מעצמת העל החזקה ביותר על כדור הארץ השביר הזה, ושני המנהיגים האלה, שמנהלים מלחמה מכוערת אינסופית, רק שמחים שיש עוד מישהו שנלחם בצד הנוצרי והצודק שלהם, במלחמה קטנה ורחוקה של ארץ קטנטונת, שאולי אפילו תתפתח למלחמת עולם נגד "ציר הרשע" עצמו.
וכך הסתיימה מסורת מפוארת שבה בכל פעם כשהבריון הישראלי השתולל יותר מדי היה מגיע השריף האמריקני ומבקש ממנו להפסיק מיד.
ואילו הפעם, קונדוליזה יקירתי, אין מי שיעצור אותנו. את חייבת לבוא שוב בבקשה, ולחזור למסורת הפסקות האש מטעמכם. אף אחד לא יטריד אותך יותר מדי. אל תעברי ליד הלשכות של קצב או רמון משום שאז את יכולה להפוך בשנייה לק' או ה', ותנסי לעשות מה שמיעוט קטן ומושתק לא מצליח לעשות-להפסיק את ההתפרעות באזורנו.
את מבינה מה קורה לנו פה, קונדוליזה? כחקיינים כפייתיים של אמריקה, לא רק שאנחנו ממשיכים במלחמה כדי למצוא חן בעיני מנהיגי ארצות-הברית, גם למדנו מכם להשתיק את אלה שחושבים אחרת ומאמינים שאפשר גם להיות פטריוטים וגם להאמין באזעקת הרגעה מדינית מיידית, שאחריה נפסיק להשתולל באזור ולהתחבא בתוך בור, נחזור לשולחן הדיונים שממילא מחכה לנו, ונשוב לנסות להיות בני אדם רודפי שלום ושפויים.
תודה, קונדוליזה, ושיהיה לך יום נעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
