הגיעה שעת האש
או שהממשלה היא אכן נרפית ועלובה כפי שנסראללה מציג אותה, או שנחוץ מעשה אלים ויסודי כדי לגרום לו לשלם את מחיר היוהרה * לא כעונש לחיזבאללה וגם לא מחמת כבודה של מדינת היהודים, אלא כאינטרס ישראלי מהותי
* ישראל עומדת על כך שבחזיתות שבהן לא נותרו מחלוקות בשאלת הריבונות - בקווי הגבול בלבנון ובעזה - יקפיד האויב על הפסקת אש מוחלטת ובלתי מותנית. זה המזער. ממשלות קודמות, בנסיבות שאפשר להבינן בכך שנועדו להעניק הזדמנות לחמאס ולחיזבאללה, לא הקפידו על כך. לא עוד. על הגלגל לחזור לאחור.
* כחלק מאותה תפיסה נמנעת הממשלה מכל משא ומתן על החטופים. זה נורא, אבל אין ברירה. אהוד אולמרט חייב לזכור את "גאון ונדיב ואכזר" פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי. אכזר - כלפי עצמך. אנא, עמוד בזה. צה"ל והשב"כ יפעלו לשחרורם או שיושג הסכם כולל, ואין לפי שעה ביטחון בפדות.
* הנסיגה המוחלטת של ישראל בהסכם חלקי בלבנון, ללא כל הסדר בעזה, העניקה לה לגיטימציה בינלאומית להפעיל כוח רב נגד הטרור של החיזבאללה והפלשתינים. אך ניסיון העבר מלמד כי תמיכה שבשתיקה זו קצרה מן הנחוץ. לכן הפעלת הכוח חייבת להיות מיידית ולא הדרגתית.
* אמנם היחידה הלוחמת של המוסד לא הצליחה לחסל את חאלד משעל, אבל היא לא פורקה. כוחה בכידוניה.
* לא יישב ילד יהודי במקלט בזרעית אלא אם זה יהיה גם גורלו המצער של בן גילו בביירות.
* משרד החוץ ימקד את מדיניות ההסברה שלו בנאומו של חסן נסראללה ובהשוואת תוכנו לטכניקות ההתבטאות של אדולף היטלר ויוזף גבלס בשנות השלושים שקדמו למלחמת העולם.
* הממשלה שוקלת להכריז על מצב חירום לאומי. בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן יוזמנו לכהן כשרים אד-הוק. עד יעבור זעם, לפחות.
* כשוך הלחימה תחזור ישראל לקווי היסוד ולמצע המדיני המקורי שליוו את הקמתה ומוסיפים לחייב אותה בזכות משא ומתן על פי מפת הדרכים, או התכנסות חד-צדדית לגדר ההפרדה ביהודה ושומרון, ולנוכחות צה"ל בכל אתר הנחוץ לביטחון הלאומי.
נאומו של חסן נסראללה, לא פחות מאשר הריגת חיילי צה"ל וחטיפתם שלשום בין זרעית ושתולה, לא הותיר לממשלה בירושלים ברירה אלא להלום בתקיפות, ומיד. לא מבצע מתגלגל ולא שני צעדים לקרב ואחד לאחור.
לא מחמת גחמה ותסכול וכעס ועלבון ו"הדם עולה לראש", אלא בקור רוח ובמחשבה תחילה ובהתבוננות שקולה על תמונת המציאות: ההתגרות של מנהיג החיזבאללה היא מילים שיוצרות מציאות. מילים שהן מעשה. מילים שלאחריהן אין ברירה: או שהממשלה היא אכן נרפית ועלובה ונטולת כוח עמידה
לא כעונש לחיזבאללה, אף על פי שגם זה לגיטימי; ולא מחמת כבודה של מדינת היהודים, אף על פי שגם הוא לגיטימי; אלא כאינטרס ישראלי מהותי. הוא נהג כאילו אולמרט ועמיר פרץ ודן חלוץ אינם יותר מנוויל צ'מברליין. עליהם להוכיח במהלך שיש בו גם דם ודמעות וזיעה כי נוצקו מזן צאצאיו של ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל.
זו אינה השעה לנמק בהרחבה מדוע דווקא האירועים ברצועת עזה ובגבול הצפון מחזקים את תפיסת ההתנתקות וההתכנסות המבוססות על הנחה אסטרטגית נכונה כי בעתיד הנראה לעין אין עם מי לדבר בפלשתין ובתומכיה, ויש צורך להיערך למלחמה ממושכת בקו נוח יותר ונסבל יותר מכל בחינה צבאית ומדינית. אך כמי שתומך בגישת האין-ברירה הזאת בידיעה שהיא במהותה היערכות לעימות ארוך, חייבת הממשלה לנסח מחדש את מדיניותה בפועל, להחזירה למקורותיה שהופקרו במרוצת השנים.
כאשר נסוג אהוד ברק במהלך נכון לגבול הבינלאומי בצפון התחייבו הוא, ובעיקר ארגון ארבע אמהות שהוביל מהלך ראוי בבכיינות מחלישה, כי דווקא בגלל הוויתור תתחזק האפשרות הבינלאומית להכות בחיזבאללה בעוצמה אם יפר את השקט (תמוה שהעומדות בראשו שותקות, לפי שעה). ברק לא עמד ברף שקבע לעצמו כשנחטפו שלושת החיילים.
גם אריאל שרון נסוג במהלך נכון מרצועת עזה והשמיע התחייבות דומה, אך לא מיהר להגיב על המשך ירי הקסאמים (ממילא דוברי הלא-אמת בקרב חברי הכנסת הערבים ושופרותיהם היהודיים בארץ מעוותים את התמונה וטוענים כאילו ישראל הפרה את הפסקת האש. אך זכור לי כי שרון ואולמרט ושאול מופז סברו שאין למהר להגיב, אפשר שאחרי כמה ימים ירי הקסאמים של הג'יהאד האיסלאמי ידעך כמובטח). עתה חובה להציב את הרף מחדש.
הגיעה שעת האש. לא בוטל שלב התקווה.
בשנים הקשות אך המלוכדות ההן, כאשר במשרדי החוץ ברחבי העולם, ובעיקר בלונדון, נאבקו לסכל את הקמת ישראל או לפחות לצמצם את גבולה, ביקר נתן אלתרמן בדרום. הוא פגש בצריף בנגב נערה עייפה עם צמה שקראה ספר, והקדיש לה שיר ב"טור השביעי":
"אך נודה: לא קונגרס ציוני, אדונים / ואף לא הסוכנות, כמובן / לא היו נחשבים לגורם מדיני / בלעדיה ובלי סינרה הלבן.
גם ללונדון היה במזרח התיכון / קל יותר, לולא היא וספרה שצנח / עת ראשי ממשלות עוצמים עין לישון / אור חדרה משנה את מפת המזרח".
ביולי 2006 הנערה שאלתרמן כינה "העמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה" היא כנרת רינת ממושב זרעית. ספרו ניצב ראשון מימין על מדף הספרים שלה. איני יודע אם קראה אי פעם בשירו "צריף בנגב", אבל היא ושני זאטוטיה רון וארד - צירוף שמות לא מקרי - הם הצריף השוכן מתחת למוצב החיזבאללה ולכוח עמידתו תהיה השפעה על מפת המזרח התיכון בגבול הצפון.
הגעתי לשם שלשום בהתלקח החזית. היא, שני ילדיה ובנו של השכן יצאו מחדר הביטחון בבית אמה. לה אין עדיין חדר כזה, מפני שביתה בבנייה. "חזרתי מבוסתן-הגליל לזרעית לפני כשנה", אמרה , "רציתי להעניק לילדים יציבות וביטחון".
יום של מלחמה קשה. בבוקר הותקפו שני כלי רכב ונהרגו ונחטפו החיילים. בצהריים השתרעו ארבעה אנשי שריון מודאגים על טנק מרכבה 2. איל ירון הגיע מטירת-צבי. מיכאל גוליקוב היגר במיזם נעלה מרוסיה הלבנה. הוא מחיפה ויודע ש"צריך לעשות משהו" נגד המחבלים. אושרי אביטבול מתל-אביב ודיין קרישי מאשקלון מודאגים. טנק ההרוגים, שפעל ליד מקום הפיגוע, מאוכלס בחבריהם. הם היו אחרונים לדעת. "באמת נהרגו?", שאלו כלא מאמינים.
אש נורתה מכל כיוון. ביתה של כנרת הזדעזע בהיפלט פגזי תותחים ישראליים ששוגרו לעבר מקורות הירי של החיזבאללה. מה שהיה מוצב כרכום והפך לבסיס החיזבאללה הופצץ מהאוויר. זה מראה הבלהות של מושב זרעית, שבכניסה אליו החלה להאפיר מעט האנדרטה לזכר 12 הלוחמים שנהרגו בכרכום. "לא יכול לראות את זה", רטן דוד אוזאנה, "תת-אלוף מתכווץ בתוך שכפ"צ והחיזבאללה עומד מעליו זקוף עם שתי ידיים על הרובה".
המסוקים פלטו מוץ להטעיית טילי אויב והפציצו. מדי פעם נפלה קטיושה. עוד אחת. עוד ירי. עוד פצצת מרגמה. עשן מתאבך וקול נפץ, עוד ועוד. "פעם ראשונה שאני מפחדת", אמרה כנרת, "גדלתי בזרעית, אבל עכשיו יש לי ילדים". הטלפון הנייד טרטר בהתמדה. היא אזרה עוז וקול לומר: "אנחנו בסדר גמור", ומיהרה לסגור. לא להסגיר את החשש.
רון מהגן היתה מתוחה ואמרה כי אינה מפחדת וביקשה שיציגו לה שאלות בחשבון, להירגע. ארד היה חביב צוותי הטלוויזיה. הכל נראה הזוי. מתחת לחלון המתין צוות של רשת טלוויזיה ערבית. כתבת ערבייה-ישראלית מנצרת ראיינה אותי לטלוויזיה של אבו-דאבי. איני מאמין ששידרו את הדברים במלואם. צוות הטנק נותר מכונס בעצמו. מפקדו השיב לטלוויזיה האנגלית בעברית ותורגם. הירי הלך והתעצם. על מוצב נורית. על לבונה.
"עם כל הכבוד לצה"ל, הוא לא בסדר", אמר שמעון שאבו, "צריך ערנות". הנגר שלום מזוז: "זה צבא של חיילים רכים. כל היום מטלפנים בנייד לאמא". אנשי השריון נראו דווקא קרי רוח אם כי מודאגים לגורל חבריהם.
בשביל צדדי בדרך למושב שתולה ישבו שלושה חיילים וחיילת חמושה. למה הם מחכים? "שיהיה סבבה". מתי? "כשהלוחמים מהסיירת יחזרו מהשטח". אש. הכרוז קרא להיכנס לחדרי הביטחון, אבל האביב ורעשי המלחמה הותירו את רובם ברחוב. לא כבקריית-שמונה, שלאחר קריאה כזאת כלתה רגל אדם מן השוק.
הפיצוצים העצימו, אבל איש לא זע. חלונות הבתים פתוחים. מלחמה בשידור חי. מכמה בתים עלו צלילי הלחן "זה שיר אהבה פשוט". לא ראיתי מי שנצמד להאזין למהדורת החדשות. הן היו בזרעית ושתולה בשידור ישיר בלי מסך ומיקרופון. גם איש לא שאל מה החליטה הממשלה בירושלים. כאילו לא נגע להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
