מצעד הגאווה
הכניעה ליצרים ותאוות לא זרה לתורה, היא אפילו עשויה לגלות סובלנות, כל עוד הפרהסיה נשמרת נקייה
חז"ל מסבירים, על פי סמיכות הפרשיות, שהדבר לא אירע במקרה, אלא בעקבות עצתו של בלעם, שהמליץ לבלק על הדרך הנכונה להכשיל את ישראל ולפגוע בהם. נקודת התורפה שזיהה בלעם במחנה ישראל אחרי שהקיף אותו מכל רוחותיו וחיפש היכן אפשר לפגוע בהם, היא נקודת הצניעות. הוא גילה שמחנה ישראל מבוסס ומבוצר, רוחנית וממילא גם מעשית, בכוח הנהגתו המוסרית והצנועה, והבין שאם תפגע התשתית המוסרית, ייפגע גם הכוח המדיני, החברתי והצבאי של העם החדש העולה מן המדבר.
הרעיון היה לגייס את בנות מואב למשימת הפיתוי, ומתוך הזנות לגלגל את בני ישראל גם לעבודה זרה ולהתכחשות מלאה לייעודם האישי והלאומי. הרעיון הצליח במידה מרובה, "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור".
משה רבנו הבין את הסכנה הצפויה, ונרתם בעוז למערכה, הוא הורה לשופטי ישראל לפעול במהירות לעצירת ההתדרדרות, להענשת החוטאים ולניקוי המחנה מנגע הפריצות שהחל להתפשט בו.
בשלב השני, הופיע זמרי בן סלוא, נשיא בית אב משבט שמעון, עם אשה מדיינית. לא סתם מדיינית, אלא כזבי בת צור, בתו של "ראש אומות בית אב במדין הוא". זמרי לא הסתפק בחטא, הוא ביקש להפגין: "והנה איש ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". הוא צעד בגאווה ובבטחון אל מרכז המחנה, אל מוקד הקדושה וההנהגה הא-להית ורצה להבהיר לכל שאין הוא מקבל את הנהגתו של משה, ואת מצוות התורה. חז"ל מרחיבים בתיאור ציורי של המעמד, הם מפרטים את היוהרה והשחצנות שהקרין זמרי בן סלוא, ואת המבוכה שאחזו במחנה ישראל: כפי שנרמז כבר בתורה: "והמה בוכים פתח אהל מועד".
התורה עשויה לגלות סובלנות כלפי חטא שנעשה בצנעה. אפשר להבין, גם אם לא לקבל, חולשות אנוש, כניעה ליצרים ולתאוות. במיוחד כאשר מדובר ביצר האנושי החזק מכל - יצר המין. אולם, כאשר עבירת העריות הופכת לעבודה זרה, כאשר התאווה האישית מרימה דגל אידיאולוגי, והופכת להתרסה כנגד יסודות האמונה, אזי אין מקום לסובלנות ולהבנה. בשלב הזה נדרש מאבק חסר פשרות. פנחס לובש אדרת קנאות, ויוצא למחות בתוקף ולהגן על האומה מפני חמתו של הקב"ה ומפני קנאתו.
בזכות החלצותו המהירה של פנחס בן אלעזר הכהן הוא זכה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום". ישנם מצבים, שבהם דווקא הקנאות היא זו שמביאה לשלום. היא עוצרת את ההתדרדרות בשלב מוקדם מספיק, לפני שנוצר קרע בלתי-ניתן-לאיחוי בתוך המחנה.
גם בימינו, יש להבחין הבחנה ברורה בין שני סוגי עבירות. בין עבירות הנובעות מחולשת אנוש, מיצרים, מבלבול רעיוני, או מצרכים אנושיים שאינם מוצאים פתרון בגבולות ההלכה. לבין תפיסה תרבותית המניחה את פריצת גבולות המוסר והצניעות כערך אידיאולוגי שיש להלחם למענו. ההנהגה התורנית יודעת להבחין ביניהם. היא מתייחסת אל החוטאים באהבה ובסובלנות. מבקשת לקרב, לחזק ולרומם. כל זה - בתנאי שיש בסיס משותף של הסכמה הדדית על גבולות המשחק, וישנה הכרה בסיסית בערכי היסוד של המוסר האנושי. ביניהם, ערכי הקדושה והצניעות, כבוד האדם וזכותו לחרות ואחריות אישית על מעשיו.
אולם כאשר יסודות אלה מתערערים, ומופיעות אידיאולוגיות המבקשות להרס ולקעקע את היסודות המוסריים שקיימו את מחנה ישראל בכל הדורות, הם נזעקים למלחמת מגן. אי אפשר לעמוד מנגד כאשר מתנהל מסע תעמולה גס ואגרסיבי המבקש למוטט את קדושת המשפחה, את שלום הבית, את הכבוד הבסיסי הנדרש
דרך הקנאות של פינחס אינה אפשרית היום ואינה רצויה. שום אדם רציני לא מעלה על דעתו להשתמש ברומח ובחרב כדי להלחם על אמונותיו. מי שמעלה על דעתו לעשות זאת, מטיף לכך, או חלילה מנסה לפעול כך - מקומו בבית הכלא. אולם יש הצדקה גמורה להאבק כנגד פולחן הפריצות בדרכים הלגיטימיות והראויות לחברה חפשית ודמוקרטית.
מכיון שמרגע שזירת החטא איננה הבית הפרטי, אלא כיכר העיר, כלי התקשורת והיכלי התרבות, מערכות השיווק והפרסום וכלל אמצעי התקשורת ההמוניים, לא מדובר עוד על הצרכים והרצונות האישיים של הפרט, אלא על מלחמת תרבות. זו, ולא הכפיה הדתית, היא השאלה הרובצת לפתחנו בהקשר הנוכחי. האחריות המוטלת על כל מי שחרד לצביונה המוסרי של המדינה וילדיה, לשנס מתנים ולהתגייס להצלת נפשה של החברה הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
