אשה, בעל, בית

עול הפרנסה הוא קללת הגבר, ו"בעצב תלדי בנים" זו קללת האישה. יקרת פרידמן מקבלת באהבה את מטלות ההורות

יקרת פרידמן | 6/7/2006 8:00

גבעת הכביסה הצטמקה. להכניס נגלה נוספת. הבית במצב סביר, אם לא ניקח בחשבון את הכלים ואת חדר הילדים. מחר בריכה בקייטנה - לא לשכוח לארוז לילדה בגד ים ומגבת. רשימה לסופר, תכנון ארוחת הצהרים למחר. לקנות מתנה לברית מילה של הגיס. לחתום לילד על הפתק מהמורה. להכין סנדוויצ'ים.

אתם צודקים. אלו חיים לא מסעירים, לא תואר להם (מישהו אמר פרופסורה?) וגם לא הדר. הם סיזיפיים. הכביסה, הסידורים והניקיונות והפיפי והקקי. יש גם בעל עייף ולא תמיד מתחשק לדבר ולחייך ולשתף. יש תקופות.

אבל אתם יודעים מה? החיים הללו הם שלי. הילדים הללו הם שלי, הבעל הזה הוא שלי, הבית הזה הוא שלי. ולא בא לי לירוק על מה ששייך לי.

אל תדאגו. יש עוזרת, מגהצת ובייביסיטר. יש מדיח ומייבש וכל הטכנולוגיה. לפעמים יש ארוחות קנויות עתירות חומרים משמרים. הארוחות אצלנו פשוטות, ולאחר שחרקתי שיניים כמה שנים האוכל גם טעים. מיום ליום הילדים גדלים ולומדים להשתתף בעבודות הבית. ועם כל העזרה, עדיין יש כלים וניקיון וכו' והעול מוטל עלי. למה? כי אחריות לא מתחלקת בין כמה ראשים. עזרה כן, חלוקת תפקידים כן, אחריות לא.

בעלי עוזר. עוזר אבל לא שותף. מבחינתי יש לו תפקידים אחרים כראש המשפחה, כבעל וכאבא. בתקופה שעבדתי במשרה מלאה, הגם שהיתה מספקת וזוהרת וחשובה ונפלאה, התקשיתי במקביל להיות, במקביל, אמא ראויה. באותו אופן אינני מצפה ממנו שיעבוד בחוץ ויתן את אותה ההשקעה בבית.

שום גמדים לא יבואו

עול הפרנסה מוטל על כתפיו של בעלי ואני סומכת עליו לגמרי. לא אכפת לי שלא יהיה המון כסף. פחות מהכמות חשובה לי הברכה. אני מתפללת עבורו שיהיה בריא ויצליח ולא יילחץ מעול הפרנסה. למיטב הבנתי, "בזיעת אפך תאכל לחם" זו קללת הגבר. אני מסתפקת בקללה שלי, "בעצב תלדי בנים (ותגדלי אותם)". אני תמיד עובדת מחוץ לבית - פעמים פחות ולפעמים יותר- אבל הדגש הוא על "עובדת", ובהחלט אינני בתפקיד המפרנסת. אעבוד כל עוד זה עושה לי טוב, כל עוד אני חוזרת שמחה הביתה ולא מסתכלת על הילדים שלי כעל מטרד.

הבית והילדים טומנים בחובם רשימת מטלות אינסופית, אבל אני מנסה לא לעקר את המטלות מהנשמה שיש בהן. מבחינתי בית ויחס זה פרטי פרטים וכידוע, אלקים נמצא בפרטים הקטנים. קיבלתי מתנה. הבית שלנו הוא חממה לגידול בני אדם שמרגישים

אהובים, שמורים ומושגחים, אנשים מכבדים ומכובדים. אין לי מטרה להיות אמא של אוכל והסעה אנושית לחוגים אלא לגדל בני אדם מתוקנים, בני זוג טובים לעתיד.

זה לא סתם שהילד מוצא את התחתונים שלו מקופלים ומונחים במקומם ויכול להכין שיעורי בית באיזו פינה שקטה ונקיה. זה לא סתם שיש ארוחה כשחוזרים הביתה (בקרוב הטור על האשה והאוכל). זה לא סתם שיש זמן לדבר ולשחק. את היחס הזה קשה לתת כששקועים במירוץ הכלכלה העולמי. כשעסוקים מדי, קשה אפילו לחייך.

יכולתי לתבוע מבעלי שוויון מלא בעבודות הבית אבל זה רק יעמיס על המשפחה שתי רשויות מחנכות בעת ובעונה אחת עם הבדלי תפיסות וויכוחים מיותרים. אני מעדיפה שכל אחד יעשה את שלו הכי בנאמנות שאפשר ויסמוך על השני שהוא מבצע את חלקו הכי בנאמנות שאפשר.

ותודה לאמא

חברה אמריקנית שמתמחה בתחשיבי שכר חקרה ומצאה כי לו היתה עקרת הבית מקבלת משכורת, היא היתה זכאית למשכורת שנתית של 134,000 דולר (בדומה למשכורתם של עובדים בעמדות בכירות כמו שופט או מנהל בכיר בענף הפרסום). התחשיב כלל עשרות תתי סעיפים, החל ממנהל משק בית, מורה, טבח, מפעיל מחשב, מפעיל מכונת כביסה, שרת, מנהל תחזוקה, נהג מסחרית, וכלה במנכ"ל ופסיכולוג. אז אמנם היה נחמד לקבל איזה תלוש, אבל האמת? - אי אפשר להעריך את זה בכסף. העומק של הפרטים הקטנים הללו שווה הרבה יותר.

אז אין תלוש והכרה חברתית (אלמלא נחשיב את "אשת חיל" בשבת). את ההערכה אני צריכה לתת לעצמי בסופו של יום, כמו גם את חדר הכושר, הביגוד וההשתלמויות המקצועיות. אם אין אני לי מי לי - וגם זה שחרור גדול.

לא תמיד אני שמחה, לא תמיד אני בכיף, לא תמיד אני מסופקת. אבל לא חשוב איזה יום עבר עלי, אני יודעת שאני בצד הטוב של החיים. והאמת? אלה השנים הקריטיות שלי. זכיתי בשפע וזה מחייב. אני יכולה להצליח בכל אבל אם נכשלתי בגידול הילדים שלי, הלך עלי. אמא, רק היום אני מסוגלת להעריך את כל ההשקעה שלך. תודה.