מבצע החילוץ שהדהים את העולם
30 שנה חלפו מחטיפת מטוס "אייר פראנס" לאנטבה. nrg מעריב מחזיר אתכם לאירועי השבוע הדרמטי - מהחטיפה ועד מבצע "כדור הרעם" לשחרור החטופים
ב-27 ביוני 1976 היתה טיסה 139 של חברת התעופה הצרפתית "אייר פראנס" בדרכה מישראל לפריז, כשעל סיפונה 228 נוסעים ו-12 אנשי צוות, בהם כמאה יהודים וישראלים. לאחר חניית ביניים באתונה נחטף המטוס על ידי ארבעה מחבלים – שניים מאנשיו של ודיע חדאד, מפקד הזרוע המבצעת של "החזית העממית לשחרור פלשתין", ושני גרמנים, חברי ארגון "באדר-מיינהוף".
תחילה הורו החוטפים לקברניט להנחית את המטוס בבנגאזי שבלוב, לצורך תדלוק. אחת הנוסעות , פטרישיה היימן, תושבת פתח-תקווה, שהיתה בחודש השישי להריונה, חשה ברע ושוחררה מהמטוס.
המטוס המריא מלוב ולמחרת, ה-28 ביוני, נחת בנמל-התעופה של אנטבה שבאוגנדה. כל הנוסעים רוכזו בטרמינל האזרחי הישן של נמל התעופה, כשעליהם שומרים החוטפים החמושים, שזכו לתגבור של כעשרה מחבלים נוספים.
מיד עם קבלת הידיעה על החטיפה כינס ראש הממשלה, יצחק רבין, את שריו הבכירים, ובהם שר הביטחון, שמעון פרס, ושר החוץ, יגאל אלון. את המגעים ניהלו נציגי הממשלה מול שליט אוגנדה, אידי אמין, שהראה את תמיכתו בחוטפים לכל אורך הפרשה.
במקביל החל צה"ל לתכנן כמה תוכניות אפשריות לחילוצם של הנוסעים - הצנחת כוח קטן של השייטת, מצויד בסירות גומי, לאגם ויקטוריה, שישתלט בחשאי על המחבלים; הנחתת לוחמי קומנדו באנטבה מתוך מטוס המוסווה כמטוס אזרחי; הצנחת צנחנים סמוך לשדה לצורך השתלטות עליו, או הנחתת
ב-29 ביוני, היום השלישי לחטיפה, שחררו המחבלים את הנוסעים הלא-יהודים במטוס. קברניט המטוס, מישל בקוס, סרב לעזוב בטענה שהוא אחראי לשלומם של כל הנוסעים, ועל כן הוא וצוותו נשארו במקום עם החטופים היהודים.
החוטפים דרשו את שחרורם של 53 מחבלים, מהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, ותשלום דמי כופר בתמורה לשחרורם של נוסעי המטוס. החוטפים איימו כי אם דרישותיהם לא ייענו עד יום חמישי, 1 ביולי, בשעה 14:00, יוצאו להורג כל בני הערובה.
שחרורם של חלק מהנוסעים סייע למודיעין הישראלי לקבל את תמונת המצב בטרמינל, כולל מיקומי המחבלים ובני הערובה. מידע זה, יחד עם תוכניות הטרמינל, שנבנה על ידי חברת "סולל בונה", אפשרו לצה"ל לגבש את תוכנית המבצע, שזכה לכינוי "מבצע כדור הרעם".
במקביל החליט ראש הממשלה רבין, שלא מיהר לתמוך בפעולה צבאית, לשאת ולתת עם המחבלים. בשל הסכמתו של רבין, האריכו המחבלים את האולטימטום עד ליום ראשון, 4 ביולי, בצהריים.
על המבצע המתוכנן פיקד קצין חי"ר וצנחנים ראשי דאז, תא"ל דן שומרון (לימים הרמטכ"ל), סגנו היה אלוף-משנה מתן וילנאי ומפקד כוח הפריצה לטרמינל היה מפקד סיירת מטכ"ל סגן-אלוף יונתן (יוני) נתניהו. כוחות של סיירת מטכ"ל, צנחנים וגולני התאמנו בתוך זמן קצר לקראת המבצע, כאשר גם חיל האוויר הכין את מטוסי ההרקולס למשימה, שתוכננה להתבצע במרחק של כ-3,800 ק"מ מישראל.
בממשלה היו בתחילה דעות חלוקות סביב המבצע. בעוד ראש הממשלה רבין העדיף מו"מ, תמך שר הביטחון פרס נחרצות בפעולה. לאחר שהוצגה התוכנית כולה והתקיים דיון בממשלה, נערכה הצבעה והשרים תמכו פה אחד בחילוץ. מבצע "כדור הרעם" קיבל אור ירוק ויצא לדרך.
ב-3 ביולי, בשעה 15:30, המריאו ארבעה מטוסי הרקולס משדה התעופה אופיר שבסיני לכיוון אפריקה. שלושה מהמטוסים היו עמוסים בלוחמים ובציוד, בעוד המטוס הרביעי המריא ריק כדי לאסוף את הנוסעים לאחר השחרור. כמו כן המריאו שני מטוסי בואינג - אחד שימש כחדר פיקוד והשני כבית חולים.
בשעה 23:00 בלילה הגיעו המטוסים לאנטבה. המטוס הראשון נחת ללא אורות מאחורי מטוס תבולה בריטי והוריד מתוכו את הלוחמים הראשונים. אחריו נחתו שאר המטוסים, כאשר תאורת החירום שהניחו כמה מהלוחמים סייעה להם לנחות למרות שאורות השדה כבו במהלך הנחיתה. מתוך אחד המטוסים ירדו כמה כלי רכב, בהם גם מכונית מרצדס שחורה, נועדה לשמש כחיקוי של מכוניתו של אידי אמין.
כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של נתניהו, נע לכיוונו של הטרמינל הישן במרצדס ובשני כלי רכב מלווים במטרה לגרום לחיילים האוגנדים לחשוב שמדובר בביקור של אידי אמין. שני אוגנדים שחשדו בכוח פתחו לעברו באש, אך חוסלו.
חילופי האש ביטלו את יתרון ההפתעה של הכוח הישראלי, שנאלץ להגביר את קצב הפעולה. הלוחמים פרצו לטרמינל מארבעה כיוונים וחיסלו בתוך כחצי דקה את המחבלים שהיו במקום. בחילופי האש נהרגו שלושה בני ערובה ישראלים ואחד מחיילי הכוח, סורין הרשקו, נפגע קשה ונותר משותק. בת ערובה נוספת, דורה בלוך, שפונתה זמן קצר קודם לכן לבית חולים לאחר שלא חשה בטוב, נרצחה ימים ספורים לאחר הפעולה על ידי חיילים אוגנדים כנקמה על המבצע.
במקביל לפעולת השחרור פנתה חוליה נוספת לכיוון מגדל הפיקוח, שם שהו כמה חיילים אוגנדים שירו לעבר הכוח. במהלך חילופי האש נפגע גם סא"ל נתניהו, שנפצע באורח אנוש ומת לאחר זמן קצר. בעקבות זאת, קיבל המבצע את הכינוי "מבצע יונתן".
בכדי להבטיח את ההמראה הבטוחה של המטוסים חזרה לארץ, ביצעו הלוחמים עוד שתי משימות – כמה לוחמים השמידו שמונה מטוסי מיג של חיל האוויר האוגנדי שחנו בשדה, בעוד כוח בפיקודו של אל"מ וילנאי השתלט על הטרמינל החדש.
ארבעת המטוסים עזבו את אנטבה ונחתו בשדה התעופה בניירובי, בירת קניה, לצורך תדלוק. ב-3 לפנות בוקר, 4 ביולי, המריאו ארבעת המטוסים חזרה לישראל. לאחר שבע שות ו-39 דקות נחתו המטוסים בבסיס חיל האוויר בתל-נוף, כשאת פניהם מקבלים ראש הממשלה, שרים ובני משפחות החטופים.
הצלחת האירוע זכתה לתהודה כלל עולמית. ארה"ב, שחגגה באותו יום את חגיגות ה-200 לעצמאותה, ראתה בפעולה מתנה מצדה של ישראל. גם גרמניה, צרפת ובריטניה הצטרפו לברכות. בעולם הערבי ובברית המועצות, לעומת זאת, גינו את הפעולה ואת הפרת הריבונות של אוגנדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
