החתרנים
בצד ההנהגה הממוסדת יהיו תמיד בודדים, שאינם נופלים מן החוג הרשמי של ההנהגה, שלא ייכללו במימסד הרשמי. הרב יהודה ברנדס על פרשות בהעלותך-שלח
בצידם של שבעים הזקנים היו שניים שלא נכללו בחבורה: אלדד ומידד, שנשארו במחנה והתנבאו שם. יש להבין, שכשם שפרשת מינוי שבעים הזקנים מהוה יסוד לדורות להנהגת הסנהדרין, כך גם הופעת אלדד ומידד אינה רק מאורע היסטורי חד-פעמי, אלא יסוד בסדרי ההנהגה בישראל. שכן אין כותבים בתורה סיפורים לצורך סיפור דברים בעלמא, אלא אם "הוצרכו לדורות".
חז"ל פירשו שאלדד ומידד היו אמורים להיות ברשימת הזקנים, כיון שלכל שבט היו ששה מועמדים – ובסך הכל שבעים ושנים זקנים, אולם מכיון שנדרשו רק שבעים, נותרו שניהם בחוץ.
על פי האמור, יש פער קבוע בין המספר השלם, המייצג את כל שבטי ישראל – שבעים ושנים, לבין המספר החסר, של שבעים אנשי הסנהדרין. יש אומרים, שהשלמתם לשבעים ושנים היא על ידי נשיא ואב"ד, יש אומרים שיש שבעים ואחד זקנים, אולם הפשט הפשוט הוא שבאמת היו רק שבעים זקנים, והמניין נמצא חסר – שנים נשארים בחוץ.
השניים שנשארו מחוץ לשבעים הזקנים ולא משתתפים בהאצלת רוח הנבואה של משה לא נעלמו, הם עומדים ומתנבאים במחנה.
חז"ל ראו בנבואתם מעלה גדולה אף יותר מזו של שבעים הזקנים. ומנו כמה וכמה מעלות שהיתה בנבואת אלדד ומידד על פני שאר הזקנים. ויש אומרים שאף זכו להכנס לארץ ולא מתו כשאר דור המדבר.
לפי דרשת חז"ל, תוכן נבואתם של אלדד ומידד היה "חתרני": הם ניבאו – "משה מת ויהושע מכניס". נבואה זו לא היתה ידועה לשבעים הזקנים, ודאי לא ליהושע, ואולי גם לא למשה. הסיבה לכך שהזקנים לא ידעו על נבואה זו היא, שנבואתם היתה מכוחו של משה, ומשה עצמו לא יכול היה לדעת על נבואת קיצו המוקדם בטרם עת.
זאת ועוד, חברי השבעים לא יכולים היו לקבל את האפשרות הזאת מפני שכל כוחם נבע ממינויים על ידי משה, הם ראו עצמם כתומכי הנהגתו של משה, ולא יכולים היו לראות את קץ הנהגתו. רק שניים אלו, שלא נפלו בגדולתם משאר השבעים, אולם מעמדם נשאר עצמאי, יכולים היו לראות את מה שההנהגה הממוסדת לא ראתה.
בעוד שיהושע, משרתו הנאמן של משה, חרד מפני האפשרות של נבואה והנהגה אלטרנטיבית, המאיימת על ההנהגה הממוסדת, משה רבנו אינו מתיירא, אלא אדרבה, מברך: "ומי יתן כל עם ה' נביאים".
אם נלך בעקבות המדרשים וספרות הח"ן, נמצא כי פרשת אלדד ומידד לא על עצמה ללמד יצאה, אלא לקבוע כלל בהנהגה לדורות יצאה, ויש בה חידוש מרתק: בצד ההנהגה הממוסדת יהיו תמיד בודדים, שאינם נופלים מן החוג הרשמי של ההנהגה, שלא ייכללו במימסד הרשמי.
גדולתם האישית והרוחנית אינה נופלת מן המנהיגות הממוסדת, אולם היותם חוץ-ממסדיים מאפשרת להם חופש ביטוי, תעוזה ורוחק ראיה שאינם מצויים במנהיגות הרשמית. אישים אלו אינם מתיימרים לערער על ההנהגה הרשמית. הם מקבלים את החוק ואת הסדרים המקובלים הנדרשים כדי לקיים את המערכות הציבוריות והחברתיות
בבחינת "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", אולם אי אפשר להם להסתפק בהנהגה הזו, המוגבלת, מעצם טבעה, בגבולות הסדר הציבורי ונזהרת מפריצה גדרות וממהפכות. אולם הם עצמם, האלדדים והמידדים של כל הדורות, נותרים מחוץ למימסד - אך בתוך המחנה, ושם הם מתנבאים. הם משמיעים זמירות שאינן עריבות לחיכם של גבאי הסדר הציבורי והנהגת הקהל, יורשי יהושע. אולם גדולי הדור, ממשיכי הנהגתו של משה רבנו יודעים, שהקול הרדיקלי הזה חייב להישמע, גם אם אינו נעים, גם אם הוא מקדים את המאוחר, גם אם הוא חריף מדי ליכולת הקליטה הנוכחית של הציבור הרחב. לא זו בלבד שקול זה לא יושתק, אלא שהוא יישאר עמנו עוד זמן רב אחרי שההנהגה הנוכחית תסיים את תפקידה.
איך ידע משה רבנו להבדיל בין מעלתם של אלדד ומידד לבין הביקורת הגסה והאופוזיציה הקטנונית, האינטרסנטית והפסולה של המרגלים ועדת קורח המופיעות בפרשיות הבאות של ספר במדבר? על אדון הנביאים אין זו קושיה, אולם איך יודעים להבחין בכך בדורות כדורנו, שאין בהם נביא, ואין אנו רואים אלא למראה עיניים?
מסתבר שמכיון שאין אנו יודעים להבחין, גובר למרבה הצער, כוחו של יהושע הדורש "אדוני משה כלאם" על פני תקוותו של משה "מי יתן כל עם ה' נביאים". מאידך גיסא יש לזכור, שבימינו האדמה כבר אינה פותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו, וגם אלו מתהלכים עמנו באיצטלא של צדיקים ויראים. קשה, קשה להבחין בין אלדד ומידד לבין קרח דתן ואבירם, והמבוכה רבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
