רק בגלל הרוח
לד"ר סרגיי רוזנברג יש המצאה שלטענתו עשויה לפטור אותנו מהתלות בחברת החשמל: טורבינת רוח לייצור חשמל עצמי. כרגע מוצבת הטורבינה על גג מפעל בראשון לציון, ורוזנברג לא מבין למה המדינה שהמציאה את דודי השמש כבר בשנות ה-50 - לא התקדמה מאז בכלום, בדרך למציאת פתרונות לייצור חלופי של אנרגיה. גם המומחים לא ממש מבינים
האנטנה היא למעשה טורבינת רוח לייצור חשמל עצמי. נכון להיום ההספק שלה מגיע לחמישה קילוואט בשעה (קוט"ש), שזה יותר מצריכה ממוצעת של וילה מצוידת היטב ומאוכלסת באנשים פזרנים במיוחד. רק לשם המחשה, צריכה של חמישה קוט"ש תביא לחשבון חשמל של כמעט 1,500 שקל בחודש.
הטורבינה שייצר רוזנברג, איש בעל אוריינטציה סביבתית עמוקה, נועדה לענות על דרישות מחמירות של ייצור אנרגיה מתחדשת - יוזמה שעדיין איננה מלוטשת וגמורה באופן סופי. גם יזמים בתחום שלא מכירים את היוזמה הספציפית הזו, מודים שבדיוק במוצרים כאלה נמצא העתיד, ואם לא תהיה זו טורבינת חשמל לייצור אנרגיה באופן עצמי, יהיה זה קולט סולרי או מכשיר אחר שיביא לכך שבסופו של דבר לא נשים יותר את כל הביצים שלנו בסל של חברת החשמל.
אם הם אכן צודקים, ייתכן שבשיבושים הבאים של מונופול החשמל הישראלי, במקום לשבת בלי מזגן ועם מחשב שקרס בחושך, נוכל לצחוק ולהעביר ערוצים בטלוויזיה במקביל. כל עוד אין לשום ועד עובדים שליטה בשמש, ברוח או במים, יהיה קשה מאוד לשבש מכשירים שתלויים באחד הגורמים הללו.
"לפני כעשר שנים נסעתי לבני, שבדיוק עסק בהתמחות ברפואה בלונדון, ובעודי יושב במטוס הבטתי במבנה האווירודינמי של המנוע. מכאן עלה במוחי הרעיון", מסביר רוזנברג. כבר כשהיה בלונדון הוא יצר את המודלים הראשונים של הטורבינה. בשונה מטחנות הרוח המוכרות, עם מוטת הכנפיים הענקית, הטורבינה של רוזנברג מתכנסת בתוך עצמה בצורה חרוטית-קונוסית. המבנה שלה הוא גם היתרון המשמעותי ביותר שלה, וגם הופך אותה למתאימה לאזורים אורבניים, לצריכה פרטית ולידידותית במיוחד לסביבה.
רוזנברג הגאה שולף מבין מאות עמודים של שרטוטים צפופים וגרפים גם דף אחד, שבו תרשימים של טורבינות רוח מכל העולם. "אין אף אחת שנראית כמו שלי", הוא מסביר בדירתו שברחובות.
"לטחנות רוח עם כנפיים יש חסרונות בולטים", הוא אומר, "תנועת הסיבוב יוצרת רעש חזק, הטורבינות צריכות להסתובב על צירן, ולהתאים את עצמן לכיוון הרוח, לטחנות קשה לפעול ברוח חלשה, הן לא מצליחות לנצל אחוז גבוה מספיק של אנרגיית הרוח הקיימת, הן מייצרות חשמל סטטי שפוגע במאזן האקולוגי, הן גדולות ומסורבלות, ונחשבות למכונות כתישה והרג של ציפורים - המתרסקות לתוכן בלי סיכוי לשרוד את החבטה החזקה".
בשונה מטחנות הרוח האלו, טוען רוזנברג, הטורבינה שהוא המציא אינה סובלת מבעיות דומות: היא שקטה, לא מסוכנת לציפורים וקטנה בהרבה. מידת ההספק שלה יכולה להגיע גם למגוואט (תלוי בגודל), וכרגע הוא עמל במרץ על שיפור המצבר שלה, כך שתוכל לאגור אנרגיה לשעות ולימים ארוכים בלי רוח.
רוזנברג, 68, נולד בלבוב שבאוקראינה, בברית המועצות לשעבר. הוא גדל במשפחה יהודית מסורתית שהיתה מברכת בכל ראש השנה בברכת "לשנה הבאה בפלשתינה". כשסיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות, וכל בתי הספר להשכלה גבוהה היו פתוחים בפניו, התעקשה משפחתו כי ירכוש מקצוע שיועיל גם בפלשתינה. הוא ויתר על רפואה ועל משפטים, והלך ללמוד חקלאות והנדסה. לימים התמחה בעיקר בתכנון ובהקמה של אגמים מלאכותיים בסמוך לתחנות כוח. האגם בצ'רנוביל, למשל, שלו. יש עוד כמה שהוא תכנן ומכיר על בוריים אך מעדיף לא לחשוף את מיקומם.
לפני יותר מ-30 שנה הוא הצליח, בעזרת קשרים ופרוטקציה, לנטוש את ברית המועצות הקומוניסטית ולהגיע עם כל משפחתו לישראל. כצפוי, ההתאקלמות היתה לא קלה. בשנים הראשונות התעסק רוזנברג בעיקר בתכנון של מתקני שחיטה (של עופות), ובהמשך השתלב במערך המכני של "תנובה" ברחובות.
לפני כמה שנים פרש לגמלאות, אבל המוח שלו לא מפסיק לקדוח ברעיונות. ב-2003 הוא עלה לכותרות עם הברקה שעליה עבד כמעט 40 שנה: ייצור נפט מלאכותי מפסולת אורגנית. את הקונספט שאב ממנועים של מכוניות
את כל התרשימים הראשוניים הוא נאלץ להשאיר במולדתו (שכן השכלתו נחשבה לרכוש המדינה, ולכן גם כל המחקרים והתעודות שהיו ברשותו). בהדגמה הראשונה הראה רוזנברג איך הוא מסב 2.5 קילוגרמים של זבל לקילוואט חשמל. "אפשר היה לנצל בדיוק באותו אופן את השפכים והבוצה, הגזם והאשפה הביתית", הוא אומר, אבל בארץ, מה לעשות, לא התלהבו.
כיום, הוא טוען, עובד מתקן שלו לייצור נפט מלאכותי באירופה, והתוצרת שלו משמשת להנעת כלי שיט קטנים. עוד מקומות רבים בעולם הביעו עניין, והוא מנהל משא ומתן עם מספר גורמים במקביל. "מחר מגיע אליי הביתה השגריר של האיטי ", הוא מספר, "וכבר הייתי בביקור בארמון של מלך תאילנד. בכל העולם מתעסקים היום במרץ רב בחיפוש מקורות אנרגיה חלופיים, ורק בארץ כמעט שלא משקיעים בתחום הזה. גם כשעלה במוחי רעיון הטורבינות, נדרשו לי שנים למצוא יזמים שיעמדו מאחוריו. הצלחתי במשימה זו רק לפני חודשים אחדים, ובכל מקרה, המשאבים שלנו מוגבלים ואין לפרויקט תמיכה נוספת".
"תקציב משרד האנרגיה לשנה הבאה כולל הקצבה לקביעת שישה אתרים להקמת טחנות רוח, שייצרו חשמל בכוח הרוח", דיווח עיתון ישראלי לפני 25 שנה. "טכנולוגיות חדישות יחליפו את הדלק המיובא", הוסיף ארבע שנים לאחר מכן המדען הראשי של משרד האנרגיה בראיון למעריב.
אחרי שישראל נחשבה במשך שנים למובילה בתחום חיפוש האנרגיות החלופיות, היום היא מפגרת בהרבה אחרי מדינות המערב. חוץ מטחנת הרוח "מי גולן אנרגיית רוח", הסמוכה לקיבוץ אלוני הבשן אשר הוקמה מתקציבים פרטיים לפני 13 שנה, לא כדאי שתחפשו את חמש הטחנות הנוספות שלהן הוקדש תקציב הפיתוח בשנות ה-80. הן לא קיימות.
בהתחשב בכך שבישראל אין מקורות אנרגיה עצמאיים (כמו נפט ופחם), ובכך ש-66 אחוזים מעתודות הנפט בעולם נמצאים במדינות שבהן רוב מוסלמי, היתה ישראל צריכה לשנס מותניים ולהילחם על עצמאותה האנרגטית. אלא שאפילו היעדים שהציבה לעצמה בתחום זה רק לאחרונה הם כמעט מעוררי רחמים.
כך למשל, ישראל שואפת להגיע למצב שבו שני אחוזים בלבד מהחשמל לצרכנים ייוצרו ממקורות חלופיים (רוח, מים, שמש, פסולת אורגנית, שפכים ואחרים). כרגע, אגב, אנחנו עומדים על פחות מעשירית האחוז.
האיחוד האירופי, לעומתנו, שואף להגיע ל-12 אחוז של ייצור חשמל מאנרגיה מתחלפת. באנגליה מדברים על 20 אחוז כיעד עד 2015, בגרמניה על 15 אחוז וכך גם ביפן. ארצות הברית מכוונת לכיוון ה-17 אחוז , ואנחנו תקועים כאן עם המספר המוזר הזה - שני אחוזים בלבד - שלא מביא בחשבון את כמות השמש, המסחרית כמעט, באקלים הים תיכוני שלנו.
נכון, בשנים האחרונות דיברו על הקמתן של שתי טחנות רוח, האחת ברמת סירין והאחרת בגלבוע, ועל האפשרות להקים תחנה סולרית ענקית בנגב בעלות של 250 מיליון דולר, אבל את הכסף הזה צריך לגייס ממקור כלשהו, ובסדר העדיפויות הציבורי הנוכחי, נדחו כל הפרויקטים. בוטלו, ליתר דיוק.
בחברת החשמל ובמשרד התשתיות דיברו על חוסר כדאיות כלכלית. אבל גם על דודי השמש שפיתחה ישראל בשנות ה-50 - ושיווקה לאחר מכן כחלוצה בתחום בכל העולם - אמרו בהתחלה שהם לא כדאיים מבחינה כלכלית. העתיד של אז וההווה של היום הוכיחו בדיוק את ההפך.
ירון ארנון, לשעבר מנהל אגף הכלכלה במשרד לאיכות הסביבה, אמר בראיון לפני כשנתיים שבכל העולם משתמשים בטכנולוגיה שפותחה בישראל להפקת חשמל - ורק בישראל לא. "ממשלות גרמניה, ארצות הברית, יפן ואנגליה קבעו יעדים מתקדמים לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, ואילו ישראל נותרה מאחור", אמר.
"היעד הנוכחי שישראל הציבה לעצמה לא יהפוך אותנו למדינה מערבית. ההפך, אנחנו נלך ונתרחק מלהיות מדינה מערבית, אם נשמור על יעד שכזה", אומר היום ד"ר נועם גרסל, יועץ ליזמות ולפיתוח בתחום איכות הסביבה בחברת "אסיף אסטרטגיות". "בעולם זו מהפכה שלמה, ובישראל מתעוררים באיטיות", הוא מוסיף, "וזה חבל כי יש לנו יכולת הנדסית - מוחית, תעשייתית וטכנולוגית - ועסקית מהטובות בעולם".
"בעולם משקיעים כ-15 מיליארד יורו בשנה בפיתוח טחנות רוח", מוסיף ד"ר אברהם מלמד, בעליה של טחנת הרוח היחידה בארץ באלוני הבשן. "סין לבדה החליטה להקים טחנות שייצרו 20 אלף מגוואט בטורבינות, שזה שווה ערך לפעמיים חברת החשמל שלנו. בארץ, נכון לעכשיו, אין משקיעים מלבדנו, על אף שבכל העולם פרויקטים מסוג זה ניזונים מהון פרטי ולא מתקציבים ממשלתיים".
"סרגיי הוא אחד המוחות המבריקים בעולם בתחום זה", מתעקש נתן, אחד המשקיעים בפרויקט הטורבינות של רוזנברג, שעל גג מפעל הפלסטיק של דודו מותקנת כרגע הטורבינה הפעילה הראשונה בארץ פרי יצירתו. נכון לעכשיו, נתן מעדיף לא לחשוף את זהותו המלאה. "הביורוקרטיה בארץ פשוט מתישה אותנו. במקום שיתמכו בנו, ישראל מעדיפה לירות לעצמה ברגל. מבחינה זו השוק בסין הרבה יותר פתוח, לכן בשלב זה אנחנו מכוונים אליו".
וגרסל מסכם: "אם יש למישהו בעולם אינטרס לעצמאות אנרגטית זה לישראל, אבל אחרי משבר הנפט של שנות ה-70 היא שכחה את זה. זה סיכון חמור לא פחות מאשר יכולת גרעינית של איראן. צריך לזכור שבכל שנה אנחנו בעצם שולחים מילארדי דולרים למדינות ערב, מה שמשמן את המאבק בנו. אני לא מכיר את ההמצאה של רוזנברג, לכן קשה לי להתייחס אליה באופן ספציפי, אבל אין ספק שהיא נשמעת מעניינת. זה הכיוון הנכון.
"מעבר לאיכות הסביבה, בכל הקשור למשק החשמל והדלק, אנחנו הולכים היום לכיוון ביזור אמצעי הייצור: לא מעט מפעלים גדולים, אלא הרבה צרכנים קטנים שהופכים ליצרנים קטנים. אם בשלב כלשהו על כל בית במדינת ישראל תהיה טורבינת רוח ותאי שמש, יהיה הרבה פחות סיכוי שניתקע במעלית בשיבושים הבאים של חברת החשמל".
נא להמתין לטעינת התגובות
