התגלות-תפילה-משיחיות
הוא היה המיסטיקן הגדול של המאה השמונה עשרה, ואחת הדמויות החשובות ורבות ההשפעה ביותר ביהדות בעת החדשה. הוא היה מחונן בסגולות של ראייה למרחקים ושמיעת כרוזים. הוא קרא תיגר על "הדתיות הקפואה" והרבה ממצבי הטרנס שלו, התרחשו לאור היום, בפומבי בבית הכנסת. פרופסור חביבה פדיה משרטטת את דמותו של הבעל שם-טוב שהלך לעולמו בדיוק כפי שחזה, בבוקר שבועות תק"כ
לתסיסה הרוחנית והדתית שלו היו כפי הנראה שותפים עוד דמויות נודדות ברחבי גליציה בראשית המאה שהעלו לפני השטח מסרים דתיים חיים ורדיקאליים של דרשנים, מוכיחים ובעלי שם נודדים, אשר בדרך כלל היו ניתנים לסיווג כאינטליגנציה משנית ולא לשכבת הרבנים תופסי המשרות הממוסדת יותר.
אולם היה זה הוא שעמד בין הישן לחדש וניסח בפתגמים קצרים וביכולת חדירה מופלאה לליבו של העומד למולו ולעיתים גם המתנגד אליו בשורות דתיות חדשות. וכמו כל מעדכן גדול של הדת חש את דופק הזמן ויצר את העדכון המיסטי של הקבלה שהפך לדומיננטי והקובע ביותר מבחינת אופיה המיסטי של היהדות במודרנה ועד זמנינו.
להבין מי היה הבעש"ט פירושו להבין את הצירוף המופלא של האישיות הדתית החיה, את הרצף שהוא קיים עם תופעות ודפוסים דתיים, את הזיקה שהיתה לו לספרות המיסטית הקדומה ולאו דווקא, או לא רק, לקבלת האר"י.
הוא היה מחונן בסגולות של ראייה למרחקים, שמיעת כרוזים, המזוהות בדרך כלל עם מאגיקון אך היה מחונן גם ביכולת חדירה ללב האדם העומד מולו והיכולת לטלטל אותו נפשית ותודעתית. הוא היווה 'מרכז קדוש', לחבורה של אנשים, חברים, מקורבים, ותלמידים.
הוא קרא תגר על "הדתיות הקפואה". הבנת הבשורה שלו אינה כרוכה רק בהתייחסות לתכנים אלה או אחרים, אלא לעצם שאלת היחס הער או המנוכר כלפי תכנים אלה. היתה לו אישיות של מורה מיסטי כריזמטי ה'דוחף' ומעורר את הבאים במגע עימו.
חלק חשוב של סיפורים בשבחי הבעש"ט הוא אכן סיפורי מעבר, סיפורי 'לידה מחדש', והבעש"ט הוא הוא המעביר. הבעש"ט לא העביר את האדם מהיותו "לא חסיד" להיותו "חסיד" וגם לא מהיותו חסיד ישן לחסיד חדש. אלה מושגים שעדיין אינם רלוונטיים כלל בעולמו של הבעש"ט. הבעש"ט מעביר את הבאים עימו במגע ממצב הוויה אחד למצב הוויה שני, שבו הם חשים עצמם חיים יותר, מלאים יותר, מלוכדים יותר, ולאמיתו של דבר: עובדים 'עבודה תמה' – שלמה - את השם.
הבעש"ט פילס מסלולים לצירופים בלתי רגילים שהתקיימו בו עצמו מכוח אישיותו הבלתי רגילה - חלקם צירופים ברמה של דרכי החוויה, ההכשרה הדתית והריטואל שרגילים לסווגם כקשורים בענפי סוד שונים, וחלקם אף דברים שפעפעו בכלל בחברה היהודית באופן בלתי מובנה ורופף כגון: היחס למוזיקה, היחס לגוף ולגשמיות, היחס לאוכל. חלקן של תופעות אלה מואר על רקע תהליכים רחבים יותר בדת היהודית, אך במסגרת עולמו של הבעש"ט נוצרו מיקוד והבנייה שלהן שגם ענו על צרכים והפכו לקריטיים בעיצוב החסידות בעתיד.
הבעל שם טוב היה איש קדוש במשמעות המלאה של אדם המסוגל להוות "מרכז קדוש" - דהיינו אדם המתקיים מתוך חוויה זיקה של נוכחות עזה ומיידית לפני האל יחד עם תכונת הראייה החודרת של בני אדם לפני ולפנים ויכולת ההתייחסות אליהם כפרטים. תכונתו העיקרית של הבעל שם טוב נוסף להיותו מרפא היא היותו "הרואה" בה"א
זהו המצע להיותו 'מורה דרך'. מורה הדרך במשמע - המעורר, יוצר הזעזוע, נותן הדחיפה לליכוד פנימי בתוך אישיות חסידיו. הבעל שם טוב אכן היה גם מרפא. הוא לא ריפא רק בצמחים כמו בעל שם אלא גם במלים ולא רק במלות השבעה אלא במלות פנייה לזולת כמו מיסטיקן.
כפי שעולה מדבריו למגיד ממזריטש: 'הייתי רוצה לרפאות אותך בדבורים כי היא רפואה קיימת ועכשיו אני צריך לעסוק עמך ברפואות'. בדמות דתית כזאת, דמות של קדוש שחייו וכל התנהגותו הם תורה - אין טעם להבחין בין מחשבות לבין "סיפורי חיים". הסיפורים – ככל שנוגע הדבר לסיפורי שבחים – מנסים לשמר בדיוק אותו דבר באישיותו של הבעש"ט שהטביע חותם כה עצום בלב כל מי שהתקרב אליו; מי שהוא היה עבור אנשים היה איך שהוא התנהג כחלק בלתי נפרד ממה שהוא אמר. וזה הוא הסיפור.
הבעש"ט מתואר כמי ששומע שיחת ציפורים, חיות ועצים. הרבה ממצבי הטרנס של הבעש"ט, התרחשו לאור היום, בפומבי בבית הכנסת, לא בזמן שינה, מתוך יצירת זיקה בין התפילה הנורמטיבית להתייחסות המיוחדת לזמן התפילה כזמן התגלות ולזמן הקדוש כמועד המזומן להשגות יתר. חוויות אלה מתאפיינות בכניסות למצב של טרנס בדרגות משתנות של היחס בין צעד רצוני לאיחוז. תפקידו כשאמאן, היינו כעוזר וכמסייע, מתבטא הן במציאות הן במראה, ובשתי הרמות הוא נאבק למען 'בניי חיי ומזוני' שלהם, לבד מן הרוחניות.
בחוויה המיסטית שלו בולטים שני מרכיבים בולטים: יסוד האקסטאזה ומצד שני היסוד החזוני-תמונתי. בחוויות מעין אלה של עליית הנשמה יש תמיד עדות כפולה: עדות חיצונית של הקהל, כיצד היה נראה האדם הנתון לחוויה, ועדות של בעל הדבר: מה היה עולמו הפנימי באותה עת. במרכז העדות החיצונית תיאור אופייני ביותר של מה שמכונה מצב טראנס: "והתחיל לעשות תנועות נוראות ששחה לאחוריו עד שבא ראשו סמוך לברכיו…והיו עיניו בולטות ובקולו היה עושה תנועות כשור שחוט והיה כך לערך שני שעות…".
עיקרי בשורתו הדתית של הבעש"ט היו קשורים בהבלטת נוכחות האל בעולם 'לית אתר פנוי מניה' 'מלוא כל הארץ כבודו', בהבלטה של החוויה בעבודה הדתית בכלל ובתפילה בפרט, בהרחבת הקודש לתחומי החולין והגוף שזוהי למעשה המשמעות העיקרית של 'עבודה בגשמיות', עבודת אלוהים טוטאלית המשתמשת בכל החושים והפרספציות של הגוף.
לכן הבעש"ט שראה דברים על אנשים, היה בעל חוויות מיסטיות חזוניות. הוא גם קשר את התענוג בעבודת השי"ת למידה זו, וכנראה התפילות המתות שדיבר עליהן הן, באופן טבעי, התפילות חסרות ההתלהבות והתענוג. הוא העניק משמעות קדושה לשיחות חולין במידה והן מקושרות לראיית היסוד הגולה שבהוויה השואף אל תיקונו, ואף התהלך כשהוא מעשן מקטרת ארוכה המכונה "לולקי".
החוויות הדתיות האקסטאטיות הבולטות של הבעל שם טוב, עם כל ראשוניותן ועוצמתו של הבלתי מובנה המתגלה בהן, נקשרות כמעט כולן לזמן התפילה, וספציפית לזמן תפילת שמונה עשרה. הבעש"ט היה מיסטיקן שחש עצמו כשליח המחויב לטובתם הגופנית של בני עדתו, גם במציאות של עתה, וגם לטובתם הנשמתית החורגת ממחזור חיים נוכחי.
חלק מחזונותיו ועליית הנשמה שלו התמקדו בניסיון להסיר גזירות וצרות מעל בני דורו והם מבטאים את כאבו על הקרע שנוצר בעם ישראל עם השבתאות והפראנקיזם. על מפגשו עם המשיח בעולמות שלמעלה ועל תשובת המשיח לשאלתו מתי יבוא: "עד שיפוצו מעינותיך חוצה" כבר נשברו קולמוסים של דיו בשאלה האם יש לראות לאורם את החסידות כתנועה משיחית או לא.
לדעתי, בהשוואה לשבתאות, שבה המתח בין התגלות לסמכות יושם בתוך התנועה המשיחית עצמה, הרי בחסידות עוצבו מתחים וקונפליקטים אלה בצורה חדשה והועמדו כמתח שבין שני מיני סדר יום: תורה ותפילה. זוהי הבחנת מפתח יסודית להגדרת החסידות. במקרה זה קיימת הלימה בולטת בין תיאור החסידים מבפנים ובין תיאור המתנגדים מבחוץ, וזו הערכה יסודית ומהותית להבדל שבין חסידים למתנגדים.
אפשר לנסח זאת במילים אחרות: בחסידות, בניגוד לשבתאות, האקסטטיות לא שימשה עוד מדיום להבעת לגיטמציה, מדיום המעניק את התוקף לאמיתות החזון המשיחי, אלא הפכה בעצמה למטרה הנכספת. ההתגלות לא שימשה ככלי להבעת תוכן מילולי העומד בעימות עם החוק (=ההלכה), ואף לא ככלי להבעת תוכן העומד בזיקה למהלך המשיחי בזמן ובמקום. עיקרה של ההתגלות היה נטוע בהמחשה ובהמרצה של המצב האקסטטי בתוך המתפלל בזמן התפילה, שנתפס כמרחב העיקרי של הזמן שהייתה לו המשמעות. הווה אומר, ההתגלות שימשה לצורך ההתגלות והפכה למדיום ולמטרה גם יחד.
בכך ניצבה החסידות בהתמודדות עם המתנגדים מצד אחד ועם השבתאים מצד אחר. בדומה לשבתאים, היא מתנגשת עם עולם תלמידי החכמים, אך בניגוד להם, היא מזעזעת את המערכת מבפנים בתוך גבולות ההלכה ומבלי לפוררם ומוצאת לעצמה נתיב בתוך המערכת לביטוי דחף ההתגלות והגאולה: התפילה.
הבעש"ט עדיין היה נטוע במפנה העולמות. זמן התפילה וההתגלות נכרכו אצלו יחדיו, ועדיין השיח המשיחי כרוך בהן, אלא שהאלמנטים המשיחיים שבאיגרת לא באו לזרז את הקץ ולא לטעון טענה משיחית אקוטית, אלא להיפך ליצור השהייה. המפנה הזה מיוצג כבר באיגרת הבעש"ט, ודווקא במקום שבו טווי עדיין הקשר שבין התגלות-תפילה-משיחיות, באותו מקום עצמו שבו הוא נפרם שם הוא נרקם שוב באופן חדש.
הבעל שם טוב הסתלק מן העולם הזה ביום טוב ראשון של שבועות שנת תק"כ (1760). אין סיפור מהותי בחייו של קדוש כמו סיפור מיתתו והוא המשלים את האופן בו השכיל ליצור את חייו בחינת מקשה אחת כסיפור.
העובדה שבסיפור זה עולים המאפיינים המהותיים שתמיד חזרו בכל החוויות המיסטיות אקסטאטיות שלו מלמדת על הסתלקות נשמתו כמעמד של דבקות. הבעש"ט צפה את מותו מראש ונתן בו סימן שביום מותו יעמדו שני השעונים שהיו בביתו. ואכן בבוקר החג ברגע מסויים עמד השעון הגדול. הבעש"ט ישב על מיטתו וציוה שיעמדו סביב מיטתו. אמר להם דברי תורה על סדר עליית הנשמה וציווה לחבורה שהקיפה אותו אלו פסוקים לומר.
אחר כך שכב ושפתיו רוחשות תפילה וכיוון בכוונות עד שלא שמעו חיתוך אותיות, וציווה לכסות אותו בסדין והתחיל להזדעזע ולחרוד כמו שהיה מזדעזע בזמן החוויות האקסטטיות שלו במשך תפילת שמונה עשרה. ואחר כך עמד השעון הקטן. וראו והבינו מקורביו שהסתלק הבעל שם טוב מן העולם.
פרופסור חביבה פדיה פרסמה כמה מחקרים עקרוניים על החסידות והבעל שם טוב (בין היתר בכתבי העת האקדמיים "דעת" ו"ציון").
נא להמתין לטעינת התגובות
