עושים שוק באקדמיה
לירון שכטר מודאג מכך שריבוי המוסדות שמעניקים תואר ראשון פוגע בערך של ההשכלה הניתנת
האבסורד הצורם ביותר נעוץ בעובדה שהתואר הראשון, זה שבעבר הלא רחוק היה עדות ליכולות אינטלקטואליות שעלו על הממוצע, עבר זילות מכאיב. את מקומה של תעודת הבגרות, שאיבדה כבר כל רלוונטיות בשוק העבודה, תפסה הדיפלומה עליה חרוט ה-B.A.
אלה כללי המשחק החדשים.כולם לומדים. למה? "כי צריך". "האינפלאציה התבונית" שהפכה מנת חלקינו גוררת מצב בו גם תפקידים בהם אין כל רלוונטיות לתואר הראשון, דורשים את הימצאותו ב"תיק הקבלות" איתו יוצא הסטודנט הטרי אל העולם הגדול. האם קיומו מעיד על יכולת התמדה? מחשבה יצירתית? ברק אינטלקטואלי? יכול למידה ותפיסה? התשובות במקרים רבים מדי היא שלילית.
כל זאת, כיוון שחלקים נרחבים בעולם האקדמי, השותפים לחלוקת התארים הנמוכים בעיקר, אינם מזהים או מעודדים מצויינות ומקוריות מחשבה. הם טומנים ראשם בחול ומתעלמים מ"השוק" שמתפתח ממש מתחת לאפם. בשוק הזה, המתנהל על פי מודל התחרות החופשית הנשגבת, הכל לקניה ומכירה: מהתרגיל האחרון במתמטיקה ועד עבודת גמר סמינריונית.
מי שפועל על פי צו מצפונו ומתנהל לאורן של התקנות האתיות המקובלות, תוך ניהול אורח חיים הנדרש לתת מענה למספר זירות תובעניות במקביל, נידון לשהות ארוכה ומתסכלת על ספסלי הלימוד. ה"קומבינה" הישראלית חדרה גם למדשאות האקדמיה.
"אור ואמת"
בד בבד, עבור שורה ארוכה של מרצים, מתרגלים ודיקאנים, מקור ה"וי" המופיע ברשימת המטלות סמוך לשמו של סטודנט פלוני אלמוני, אינו רלוונטי כלל. במערכת בה הסטודנטים נוהגים כתיכוניסטים מן המניין, גם המרצים מחליקים לתפקיד בטבעיות. בעולם הזה, חובת ההגשה, גם המעושה והמשוכפלת, גוברת על חובת המחשבה הבהירה, הגמישה, היצירתית.
סיסמתה של אוניברסיטת "ייל", הנחשבת לאחד מהמוסדות האקדמיים המובילים בארה"ב ובעולם, היא LUX ET VETITAS. בתרגום חופשי – "אור ואמת". בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ הפך האור לעכור ומכאיב, והאמת נשכחה על הכביש המהיר בדרך למציאת מקום עבודה מתגמל.
הפילוסוף עמנואל
קאנט כתב פעם, כי מהות ההשכלה היא התעוזה והאומץ של כל בן אנוש להשתמש בשכלו ללא הדרכת הזולת. זה הזמן לחרוט על דגל האקדמי את אמירתו של קאנט, ולהשיב למוסדות ההשכלה הגבוהה את זוהרם וייעודם.
הניחו לסטודנטים לחשוב, ליצור, לייצר. בחנו אותם בפרמטרים הנוקשים ביותר, תחת הדרישות הגבוהות ביותר והרמה המאתגרת ביותר. חדלו לקדש דוגמות פדגוגיות שחלף זמנן. אל תדחקו אותם למלכודות מוסריות ההופכות למפלט נוח. תנו להם להצליח – או להיכשל – בזכות יכולותיהם האמיתיות.
כך יילכדו שתי ציפורים באבחה: זוהרו המועם של התואר הראשון יתחדש כמקדם, והנורמות הקלוקלות המשתרשות במערכת – ייעלמו באחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
