מצעד האיוולת
אורי אבנרי מראה כיצד ישראל לא החמיצה אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות ב-58 שנות קיומה
למחרת מלחמת 1948, שבה קמה המדינה, יכולנו להשיג שלום. במהלך המלחמה חולק השטח, שבו הייתה אמורה לקום המדינה הפלשתינית הערבית. ישראל כבשה חלק ממנו, והשאר חולק בין ירדן ומצרים. יותר ממחצית הפלשתינים גורשו מבתיהם - חלקם על-ידי אירועי המלחמה וחלקם על-ידי מדיניות ישראלית מכוונת. השם "פלשתין" נעלם מהמפה.
בעיירה לוזאן התכנסה אז ועדת משולשת של ארה"ב, צרפת ותורכיה, שהוטל עליה לתווך בין הצדדים. הפלשתינים לא הוזמנו אליה, אבל משלחת של שלושה אישים פלשתינים חשובים הופיעה במקום. היא ייצגה, כביכול, את הפליטים בלבד, אך ראתה עצמה כנציגת העם הפלשתיני. היא באה במגע עם נציג ישראל והציעה לפתוח במו"מ ישיר לשלום. בירושלים השיבו בשלילה.
דויד בן-גוריון לא רצה בשום מו"מ שהיה מכריח אותו להחזיר לפחות חלק מהפליטים, ואולי גם להחזיר חלק מהאדמות שכבשנו זה עתה. היה מנוי וגמור עמו למנוע בכל מחיר את הקמת המדינה הפלשתינית, למרות החלטת האו"ם. הוא האמין שהבעיה הפלשתינית נפתרה ושהעם הפלשתיני חדל מלהתקיים. הרבה מאוד דם נשפך בגלל הטעות המונומנטלית הזאת.
ביולי 1952 פרצה מהפכת "הקצינים החופשיים" במצרים. בן-גוריון השמיע פניה רטורית למנהיג הרשמי של המהפכה, הגנרל הקשיש מוחמד נגיב, אך ברגע שהתברר כי המנהיג הוא גמאל עבד-אל-נאצר, הכריז עליו בן-גוריון מלחמה. הופעתו של נאצר הפחידה את בן-גוריון, מפני שהיה ערבי מסוג חדש: קצין צעיר, נמרץ, כריזמטי, שדגל באיחוד העולם הערבי.
מאז עלייתו לשלטון ועד מותו, במשך 18 שנה, גישש המנהיג המצרי שוב ושוב אם אפשר להגיע להסדר עם ישראל. הייתי קרוב לכמה מן הפרשות האלה ופירסמתי אותן לא פעם. בן-גוריון דחה את כל הניסיונות והכין באופן שיטתי את מלחמת 1956, שבה ניסה להפיל את נאצר בעזרת קנוניה עם צרפת ובריטניה, שהיו אז שתי מדינות קולוניאליות עכורות. בכך קבע לדורות את דמות ישראל כנטע זר במרחב, ראש גשר של המערב העוין.
בן-גוריון היה אויב מושבע של הרעיון הכול ערבי, ועשה הכול כדי
כמעט כל הפלשתינים העריצו את נאצר כאליל. הם היו מוכנים להטמיע את הזהות הפלשתינית בזהות כול ערבית. רק עם תבוסת הרעיון הכול ערבי, לא מעט בגלל ישראל, חזרה הזהות הפלשתינית הייחודית למרכז הבמה.
ההזדמנות ההיסטורית, מלכת כל ההזדמנויות, באה במלחמת ששת הימים. צה"ל השיג ניצחון מדהים על ארבעה צבאות ערביים. אחרי שישה ימים שלטה ישראל בכל שטחי פלשתין ההיסטורית, יחד עם סיני ורמת הגולן.
העולם הערבי כולו נותר מושפל וחסר אונים, והגיב במילים ריקות ומתלהמות (ה"לאווים" של חרטום). העם הפלשתיני, שלא השתתף במלחמה זו אך היה קורבנה, היה נתון בהלם מוחלט. זה היה אחד הרגעים הנדירים בהיסטוריה שבהם עם שלם מסוגל לשנות את תפיסותיו הבסיסיות.
באותו רגע היסטורי יכולנו לעשות שלום עם הפלשתינים, להציע להם חיים במדינה חופשית משלהם בתחומי הקו הירוק, בשלום עם ישראל. עוד במהלך המלחמה הצעתי זאת אישית לראש הממשלה אשכול. הוא דחה את הרעיון מכול וכול - הפיתוי לרכוש שטחים גדולים ולהתנחל בהם היה חזק מדי.
העליתי את הרעיון שוב ושוב בכנסת, שבה הייתי אז חבר. לחיזוק דבריי ערכתי שורה ארוכה של שיחות עם המנהיגים המקומיים של הציבור הפלשתיני, ושמעתי מפיהם שהם מוכנים להקים מדינה פלשתינית במקום לחזור לשלטון הירדני. אבל החמצנו את ההזדמנות לעשות שלום עם המנהיגות הפלשתינית השמרנית והמתונה - וקיבלנו במקומה את אש"ף.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. האשמה העיקרית למלחמה רובצת על ראש הממשלה גולדה מאיר, שדחתה בשחצנות ובגסות רוח את הצעות השלום של הנשיא המצרי אנוור סאדאת לפני המלחמה.
המלחמה החלה באסון צבאי ישראלי והסתיימה בניצחון צבאי ישראלי. יאסר ערפאת, שהפך בינתיים למנהיג הבלתי מעורער של העם הפלשתיני, למד מזה שאי אפשר לנצח את ישראל. ערפאת, איש פרגמטי ומפוכח, הסיק את המסקנה המתבקשת: שיש להגשים את השאיפות הלאומיות הפלשתיניות תוך הסדר עם ישראל.
הוא הורה לאנשיו לפתוח במגעים חשאיים עם ישראלים, שיכלו לפתוח לפניו את הדרך אל מרכז הממסד הישראלי. אני עצמי העברתי שדרים ממנו לראש הממשלה החדש, יצחק רבין. כמו אשכול לפניו, היה רבין מוכן להקשיב בסבלנות, אך הוא דחה את כל הגישושים. "לא אעשה את הצעד הראשון לקראת פתרון פלשתיני", הסביר לי ב-1976, "מפני שהצעד הראשון יוביל בהכרח להקמת מדינה הפלשתינית שאינני רוצה בה."
כבר ב-1974 העביר ערפאת במועצה הלאומית הפלשתינית החלטה שפתחה את הדרך לפיתרון שתי המדינות. לקח לו עוד 14 שנים עד שהצליח לשכנע את הציבור הפלשתיני, וב-1988 אישרה המועצה רשמית את הקמתה של מדינה פלשתינית בחלק מהארץ, ובכך הכירה למעשה בשלטון מדינת ישראל על 78% של פלשתין ההיסטורית. זאת היתה החלטה מהפכנית, אדירת השלכות. ישראל לא שמעה ולא ראתה. היא פשוט התעלמה גם ממנה.
בנובמבר 1977 עשה סאדאת צעד חסר תקדים בהיסטוריה: חרף מצב המלחמה ששרר בין ישראל ומצרים, הוא בא לירושלים, בירת האויב. הוא הציע שלום: לא סתם שלום בין שתי המדינות, אלא בין ישראל והעולם הערבי כולו, ובמרכזו שלום עם הפלשתינים.
כשהחל המו"מ במלון "מינה האוס", לרגלי הפירמידות, הניפו המצרים את הדגל הפלשתיני בין דגלי המדינות הערביות שהוזמנו לוועידה. משלחת ישראל חוללה משבר, והמצרים נאלצו להוריד את הדגלים.
כעבור שנה, בוועידת קמפ-דייוויד, שבה עוצבו תנאי השלום הישראלי-מצרי, לחם סאדאת כאריה להשגת הסדר הבעיה הפלשתינית. ניתן היה להניח שם את הבסיס לשלום ישראלי-פלשתיני. אבל מנחם בגין סירב בתוקף. בסוף נוסח מיסמך חסר משמעות. בגין אמנם הכיר בו ב"צרכי העם הפלשתיני", אך מיד הוסיף במכתב שכוונתו רק ל"ערביי ארץ ישראל".
ערפאת היה נוכח בישיבת הפרלמנט המצרי, שבה השמיע סאדאת את ההודעה על כוונתו לטוס לירושלים. הוא מחא כפיים. הוא גם הציע לשלוח משלחת פלשתינית ל"מינה האוס". בין חבריו פרץ מרד, ובפעם היחידה בדרכו הארוכה נשקפה לו סכנה של הדחה. אך מצב זה היה, מן הסתם, משתנה אילו השיג סאדאת מבגין הסכמה להקמת מדינה פלשתינית בשטחים הכבושים, כפי שביקש. ייתכן שהכישלון הזה עלה לסאדאת בחייו.
בספטמבר 1993, שנה אחרי שיבת רבין לשלטון, הושגה פריצת דרך היסטורית נוספת. מדינת ישראל ואש"ף הכירו סוף סוף זה בזה וחתמו על "הצהרת העקרונות" של אוסלו. נאמר בה שתוך חמש שנים יקום "הסדר הקבע".
ברגע האחרון הכניסו שליחיו של רבין, אנשי צבא ברובם, שינויים רבים בנוסח שהוסכם עליו לפני כן. ההתחייבויות הישראליות נעשו הרבה יותר עמומות. לערפאת לא היה איכפת. הוא האמין לרבין והיה משוכנע שההסכם יוביל בהכרח להקמת המדינה הפלשתינית.
אבל כמעט מהרגע הראשון הפרה ישראל את ההסכם. בהסכם הופיעו תאריכים לביצוע - אך רבין הכריז ש"אין תאריכים קדושים" ושבר את לוח הזמנים המוסכם. המעבר בין הגדה והרצועה, שהיה מרכיב חיוני בהסכם, לא נפתח עד היום. הנסיגה השלישית, והעיקרית, לא בוצעה כלל. המו"מ על "הסדר הקבע", שהיה אמור להסתיים ב-1999, בכלל לא התחיל ברצינות.
ב-2000 כפה ראש הממשלה אהוד ברק על ערפאת לבוא לוועידה בקמפ-דייוויד, בלי הכנות ובלי הסכמות מוקדמות. זאת היתה ההזדמנות האחרונה להשיג הסכם עם ערפאת, שהיה אז בשיא סמכותו.
במקום זה התייחס ברק לערפאת בזלזול מופגן, והגיש לו באופן אולטימטיבי תנאים, שהיו אמנם "נדיבים" מבחינת ישראל, אך נפלו בהרבה מהמינימום שהיה דרוש לערפאת. בשובו הביתה הכריז ברק שערפאת רוצה לזרוק אותנו לים. בכך סלל ברק את הדרך לעלייתו לשלטון של אריאל שרון ולמצור על ערפאת.
ערפאת היה מנהיג לאומי קשוח, שלא בחל בשום אמצעי כדי להשיג חרות לעמו: דיפלומטיה, אלימות ואף כפל לשון. אבל היתה לו סמכות אישית עצומה, והוא היה מסוגל ומוכן לא רק לחתום על הסכם שלום, אלא גם לשכנע את בני עמו לקבלו. מי שלא רצה בערפאת החזק והכריזמטי, קיבל את אבו-מאזן, שקשה לו הרבה יותר להשליט את סמכותו.
בנובמבר 2004 מת ערפאת. במקומו נבחר בבחירות דמוקרטיות וברוב גדול אבו-מאזן, אדם שהיה במשך שנים, יותר מכל מנהיג פלשתיני בכיר אחר, מזוהה עם רעיון השלום עם ישראל.
ממשלת ישראל, שניהלה לאורך השנים תעמולת שינאה נגד ערפאת, יכלה לחבק את יורשו. זאת היתה שוב הזדמנות מצוינת להגיע לפשרה סבירה. אמנם, לאבו-מאזן אין הסמכות שהיתה לערפאת, אך אילו השיג הישגים פוליטיים מרשימים, היה יכול גם הוא להגיע למעמד חזק. אבל שרון החרים אותו בפועל, קרא לו בלעג ובפומבי "אפרוח מרוט נוצות" וסירב אפילו להיפגש איתו.
מי שלא רצה את אבו-מאזן קיבל את חמאס. בינואר 2006 בחר הציבור הפלשתיני בבחירות דמוקרטיות למופת בממשלה של חמאס. היו לכך כמה וכמה סיבות. חלק מצמרת אש"ף הסתאב. חשוב יותר: מאז חתימת הסכמי אוסלו הידרדרו תנאי המחייה של הפלשתינים תחת הכיבוש לשפל חסר תקדים. ובעיקר: מאז הסכמי אוסלו לא התקדם העם הפלשתיני אף בצעד אחד לקראת הקמתה של מדינת פלשתין. ואילו ההתנחלויות מתרחבות והכיבוש מעמיק.
ה"התנתקות" מעזה, שבוצעה בלי שום הידברות עם הפלשתינים, שימשה לישראל תירוץ להטיל מצור על הרצועה ולהפוך את החיים בה לגיהינום.
עם עליית החמאס לשלטון הוציאה ממשלת ישראל מהבוידם את כל הסיסמאות ששימשו בשעתו נגד אש"ף: החמאס ארגון טרוריסטי, שאינו מכיר בקיום ישראל ושהאמנה שלו קוראת להשמדתה. אולם חמאס נמנע זה יותר משנה בקפדנות מלבצע פיגועים, אך עם עלייתו לשלטון אין הוא יכול להתכחש בן לילה לכל האידיאולוגיה שלו. למרות זאת, הוא מצא דרך לרמוז על הסכמתו למו"מ עם ישראל ולהכרה בה בגבולות הקו הירוק.
ממשלה הרוצה בשלום היתה נאחזת בהזדמנות ומעמידה את ממשלת החמאס במבחן של מו"מ. במקום זאת החליט ראש הממשלה אולמרט לנתק כל מגע איתה ולשדל את ארה"ב ואירופה להרעיב את הציבור הפלשתיני, פשוטו כמשמעו, עד שייכנע סופית.
ייתכן מאוד שגם הפעם יתאמת הכלל: מי שאינו רוצה את חמאס יקבל את הג'יהאד האיסלאמי.
בכל המרחב הערבי הולכים ומתחזקים עכשיו יסודות איסלאמיים קיצוניים. אחת הסיבות לכך היא הבעיה הפלשתינית. פצע פתוח בלב העולם הערבי. במשך 58 שנים החמיצו הממשלות שלנו כל הזדמנות לרפא פצע זה. יכולנו להשיג שלום בין ישראל ובין מנהיגים פלשתינים לאומיים-חילוניים. אם יהפוך הסכסוך, חלילה, להתנגשות בין דתות, לא תהיה עוד הזדמנות להחמיץ הזדמנויות - פשוט לא יהיו עוד הזדמנויות.
הכמות והעקביות שבה דחו ורמסו כל ממשלות ישראל כל הזדמנות נותנות מקום למסקנה שלא רצו כלל להשיג שלום. אין לשכוח שתמיד היתה קיימת בישראל מגמה שהעדיפה התפשטות והתנחלות על פני פשרה ושלום. לפי תפיסה זו, לעולם "אין עם מי לדבר", "אין פיתרון" לסכסוך, ו"לנצח תאכל חרב". צעדים "חד-צדדים", שמטרתם האמיתית היא לספח שטחים נוספים, מתאימים למגמה זו.
אם תנצח מגמה זו סופית, יהיה זה אסון למדינה, שזה עתה מלאו לה 58 שנים. אבל יש לזכור שיש בקרב הציבור הישראלי גם מגמות המצביעות על כיוון התפתחות הפוך. עובדה היא שלאט אבל בהתמדה נמוגה האשליה שיש פיתרון צבאי לסכסוך, ויחד עם זה דעכה התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות.
התפוררות הליכוד והתחזקות רעיון ה"התכנסות" אינם אלא שלבי ביניים בדרך לתפיסה ריאליסטית. אם אכן כך הדבר, יתברר פתאום שהזדמנויות לא חסרות, צריך רק לתפוס אותן בשתי ידיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
