'אולי השגנו פרנסה, אבל לא השתלבנו בחברה'
15 שנה אחרי מבצע שלמה, גם בני העדה האתיופית שפרצו את מעגל האבטלה והעוני עדיין מרגישים כאן זרים. מסע בעקבות הגזענות, הניכור והכמיהה להכרה
באותה שנה, בקצה השני של תל-אביב, למד העולה האתיופי דניאל יוסף איך החברה הישראלית מקשטת את הסטריאוטיפ במחמאות. "אנשים שאלו אותי: במה אתה עוסק? אמרתי: עיצוב ואדריכלות. אז הם הסתכלו עליי במבט מופתע ואמרו: אה, באמת? כל הכבוד. אמרתי שאני לומד בבצלאל. ואז הם שוב אמרו: אה, באמת? כל הכבוד. כאילו, איך יכול להיות שאתיופי מגיע בכלל למוסד כזה ומסוגל להצליח באמנות".
הגזענות , הניכור, התימהון על עצם ההצלחה, משקפים גם היום את יחסו של הישראלי הממוצע לבני הקהילה האתיופית שניצחו את מעגל האבטלה והעוני ופרצו לשורות הקדמיות. כשעורכת דין אתיופית הנשואה לישראלי אשכנזי מטפסת אל הפנטהאוז המעוצב שלה ברמת-אביב ג', השכנים שואלים אותה איזו דירה היא באה לנקות היום. וכשיוסי ואסה, סטנדאפיסט מצליח, מנסה להתקבל לתיאטרון רפרטוארי, שולחים אותו משם בבושת פנים כי אין להם תפקידים לצבע עורו.
"את מי תוכל לגלם?", הם שואלים בבוטות, "את הבן של רמי הויברגר? הרי הוא לבן ואתה שחור".
זהו , בקליפת אגוז, סיפורה העגום של הקהילה האתיופית בישראל. אוכלוסייה מסורתית, משפחתית, שורשית, כמהה להכרה, שלא הצליחה להשתלב, והיום, 30 שנה בארץ, עודנה מוכת אבטלה ועוני, ייאוש ופשע.
רובה מצטופפת בשכונות עלובות ומנוכרות, צעיריה נושרים ממערכת החינוך, וברחובותיה ניכור ואבטלה. גם אלה שהצליחו חרף הקשיים, מתויגים כנחותים, סובלים מאיבה ומגזענות והסטריאוטיפ נצרב בבשרם. קשיי הקהילה כולה מטילים צל כבד על קידומם ועל שילובם בחברה הישראלית.
השבוע לפני 15 שנה הובאו 14 אלף יהודים מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע שלמה. בתוך 24 שעות, בשיא ציוני הרואי, נחתו טובי חיילנו באדיס-אבבה. בסודי סודות, בפיקוח צה"ל והמוסד, העלו בזה אחר זה את העולים האתיופים לישראל.
עם ישראל כולו התרגש למראה שרשרת המטוסים שפלטה מתוכה אלפי עולים מבוהלים, שהתבוננו בהפתעה במכוניות, בשפע האוכל ובחצאיות הקצרות. אזרחים ותיקים חיבקו אותם ובכו עימם. היתה זו שעת חסד יחידה. עם שוך המהומה הגדולה כולם נעזבו לנפשם.
הקהילה האתיופית בישראל מונה 105 אלף איש. מחציתם צעירים מתחת לגיל 19, כשליש מהם נולדו בישראל. מתוך
על פי סקר שערכה הסוכנות היהודית, כרבע מהישראלים הוותיקים לא מכירים או לא פגשו מעולם עולה מאתיופיה. למעלה ממחציתם סבורים שהחברה הישראלית שילבה את יוצאי אתיופיה במידה נמוכה או נמוכה מאוד. אחוזי הנשירה בקרב בני נוער יוצאי אתיופיה עומד על שישה אחוזים, אך שיעור הנשירה הסמויה גבוה בהרבה.
41 אחוז מהתלמידים האתיופים בוגרי י"ב הם בעלי תעודת בגרות, לעומת 61 אחוז מכלל התלמידים היהודים. אחוז הצעירים המתאבדים בקהילה האתיופית גבוה פי עשרה ממספר המת-
משבר ההגירה של יהדות אתיופיה - שנאלצה ברובה לדלג 30 שנה קדימה, מחברה מסורתית, פטריאכלית, לחברה מודרנית ופתוחה - התחיל בארץ מוצאה. מהגרים ופליטים הובאו מהכפרים לסודן, לאדיס-אבבה ולגונדר, והמתינו שם תקופה ארוכה בתנאים קשים, מסביר שלמה מולא, מנהל האגף לעולי אתיופיה בסוכנות היהודית.
הם נחשפו לאלימות, לאלכוהוליזם, להרגלים שלא הכירו בכפרים, והתבלבלו. נוצר משבר משפחתי עמוק, חוסר מעש ותסכול. ואז הם הגיעו לכאן, והקשיים התחדדו.
הבדלי הסטטוס בין הגבר לאישה היטשטשו. "באתיופיה האישה ידעה את תפקידה, הגבר ידע את מקומו וגם הילדים", אומר מולא. "אין שם מערכת רווחה. אין בית משפט. השלטון לא מתערב. המשטרה לא מתערבת. האישה לא יוצאת מהבית, הילדים רועים את הצאן וחוטבים עצים למדורה, והגבר מפרנס. אין אוניברסיטה. אין לחצים. אין שעון. אין מפעלים. אין בוס. אדם אדון לעצמו. מותר להכות אישה, מותר להכות ילדים. באתיופיה אין מושג שנקרא אונס בתוך המשפחה. האישה מותרת לבעלה ולא יכולה להגיד לו לא.
"אבל בישראל הנשים האתיופיות התוודעו מהר מאוד לזכויותיהן. הכירו עובדות סוציאליות, עורכי דין, ויצ"ו, נעמ"ת ומשטרה. מהר מאוד השתנתה המערכת הבינזוגית. פתאום גם האישה צריכה ללכת לבנק לחתום על החשבון, ויש לה כסף וזכויות. כעבור כמה חודשים היא הולכת לעבוד במפעל. מתחילה קנאה. האישה מתחילה להרים את הראש, במושגים האתיופיים כמובן. הגבר מתחיל להיות מתוסכל. אם האישה אומרת לו "לא" בלילה, כנראה זה משום שהיא בוגדת עם השכן. וככה מתחילה הקטסטרופה.
"כשאין בבית שקט, כשהמשפחה נהרסת מבפנים, כשיש קנאה, תסכול ואלימות, הילדים הולכים לאיבוד. נושרים ממערכת החינוך, מידרדרים לפשע. החברה הישראלית לא מסוגלת לעכל מישהו שונה, עם צבע עור אחר ועם מבטא זר, והיא מקיאה את האתיופים ומתנערת מהם. בכל בניין שנכנסים לגור בו אתיופים, הדירות נמכרות בזול והישראלים הוותיקים בורחים. וככה מתחיל הגטו. והניכור. מקומות העבודה בררנים וגזעניים. ואם העולה משתכר שכר מינימום של 3,500 שקל בחודש, איך הוא יוכל לפרנס תשעה ילדים?".
כיוון שהחברה הישראלית דוחה את עולי אתיופיה, העולים מסתגרים. מחפשים עוגן ביטחוני בתוך קהילתם. קונים דירות בשכונות מצוקה זולות. באור-יהודה, בקריית-משה ברחובות, בשכונת הרכבת בלוד. יוצאי אתיופיה היום מחליפים את העולים של שנות החמישים. אותן שכונות, אותן מצוקות, אותם קשיים. ובדיוק אותו ייאוש.
בין מטאטאי הרחוב, השומרים, המאבטחים ושפע הקופאיות בסופר, בולטים עורכי הדין האתיופים, השחקנים, הדוקטורנטים והמהנדסים כמו כתמי אדמה בודדים בערימת שלג. עליהם להילחם לא רק על מקומם, על כבודם ועל זהותם בחברה הישראלית, אלא גם להתנצל על הצלחתם בתוך קהילת האם שלהם, הרואה בהם שיקוף למה שיכלו להיות ולא יהיו לעולם.
"כל מי שהצליח בקהילה האתיופית מתמקד בקהילה עצמה. עורכת הדין מייצגת אתיופים. השחקנים מעלים הצגות באמהרית. כשיעשו כתבה על נושאים כלליים יפנו לישראלים. כשיעשו כתבה על אתיופים יפנו אליי", אומרת צגה מלקו במרירות. "אני טובה לכל כלי התקשורת כשמתרחש רצח בקהילה, אבל למה מזמינים אותי רק לנושאים כאלה? אני רוצה להביע את דעתי גם על ההתנתקות ועל גדר ההפרדה. לכן, כשאת מודדת אותנו, לא הצלחנו באמת. אולי רכשנו מקצוע. אולי השגנו פרנסה טובה. אבל לא השתלבנו בחברה ולא נטמענו בישראל".
ואכן , הסטנדאפיסט יוסי ואסה, בן 31, כותב טקסטים מקוריים ומעלה מחזות בעיקר לבני הקהילה האתיופית. "אני מודע לעצמי ומדבר מתוך עצמי בחומרים שלי, לכן האמת שלי מדברת לאנשים", הוא אומר. "לא היו לי הורים מיוחדים או כסף לחוגים ולשיעורים פרטיים. מה שהנחה אותי זה כישרון, רצון חזק להצליח והמון עבודה".
כשואסה למד משחק באוניברסיטת חיפה, היו איתו עוד שני סטודנטים אתיופים. "היום יש עשרות סטודנטים אתיופים שמסיימים תואר ראשון ושני, אבל בגלל שהם לא מצליחים להתערב באוכלוסייה ולא מגיעים למשרדי עורכי דין גדולים או לבימות נחשבות, אין להם מה לעשות עם ההצלחה שלהם", הוא אומר בצער.
"לכן הם הופכים למאבטחים. אפילו אני, שמעלה 600 הצגות בשנה ומתפרנס יפה, נחשב על פי ההגדרה של החברה הישראלית לא מצליח. בגלל שלא הגעתי לתיאטרון הבימה או הקאמרי. בגלל שרוב הציבור הישראלי לא שמע עליי. יש לי הצגת יחיד שאני מסתובב איתה בכל הארץ והעולם. לאחרונה היא תורגמה לאנגלית. אני ממלא אולמות, אבל לחברה הישראלית זה לא ממש משנה. היא מצפה שאהיה כמוה. היא לא מוכנה לקבל אותי על הבמה עם מבטא. וכשהיא כותבת הצגות, היא עוסקת בחומרים שנוגעים רק בה".
גם דניאל יוסף, אדריכל בן 35, סובל מהערות אגב גזעניות. "בכל מקום, בכל יום". זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, החליט להפסיק להילחם בהן. "אני לא צריך להוכיח לחברה שום דבר", הוא אומר ביובש. "אני לא מושא לתיקון חברתי. גזענות קיימת בכל חברה, גם בתוך העדה. אבל התיקון מתחיל אצלנו מבפנים, כשאנחנו מחליטים לא לשים לב ומבינים שאם קיים עיוות ויש גזענות, זו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם".
ליוסף היה חלום מגיל צעיר. בגיל 14 הגיע לארץ, בלי שפה, בלי מזומנים, עם רצון עז להתקדם ולהצליח. "החברה הישראלית דווקא השקיעה בי", הוא מפתיע. "קיבלתי כלים, הביאו אותי לפנימיית ימין-אורד ונתנו לי ללמוד בלי לשלם. היה לי שם מורה לציור ואמנות. בערב, אחרי הלימודים, הלכתי לעבוד בסטודיו שלו, והוא סיפר לי על בצלאל. כשסיימתי את התיכון, הוא עזר לי להתקבל לשם.
"ברור שלא היה קל. היו הערות ומבטים ומחמאות מזויפות. אבל אני לא שמתי לב. היתה לי מטרה והתקדמתי אליה. והיום, במבט לאחור, אני באמת חושב שאנחנו האתיופים צריכים לעבוד על עצמנו ולא להאשים רק את החברה מסביב. כשאדם חש עצמו מצליח וראוי, ומנסה בכל הכוח להיחלץ מהעוני, לעבוד קשה ולהתקדם, זה משליך גם על החברה סביבו, והיא מתייחסת אליו בדיוק כפי שהוא מתייחס אל עצמו".
כמו יוסף, גם צגה מלקו, בת 38, נשואה ואם לשניים, הגיעה לישראל בגיל צעיר. לבד. "מהר מאוד הבנתי שכדי להצליח כאן צריך להשקיע פי עשרה מהחברים שלי, ילידי הארץ. כי לא רק המבטא והצבע היו בעיה, אלא בעיקר העובדה שבישראל הכל בנוי על קשרים. לאחד יש אבא בצבא ולשני אח שמנהל מפעל באזרחות. אנחנו מדינה קטנה, ולי לא היו קשרים כי אבא ואמא שלי נשארו באתיופיה.
"קשה להצליח בשפה אחרת. מערכת החינוך פה שונה, שיטת הלימודים שונה. הסטריאוטיפ הגזעני קיים בכל פינה. החברים באוניברסיטה, המורים, הפרופסורים, אף אחד לא מבין מה אתיופי עושה לידו. הייתי קמה כל בוקר למלחמה. גם היום, אחרי שכבשתי בעמל את מקומי, אני קמה למלחמה. יש אווירה לא נעימה בכל הקשור לקהילה האתיופית. כותבים עלינו בעיתון בהקשרים של רצח בתוך המשפחה, התאבדות ופשע. ככה אני מתחילה כל בוקר. חברים מתקשרים ושואלים אם שמעתי מה קרה לאישה שבעלה רצח אותה במרכז הקליטה ואם כבר הספקתי לקרוא על החייל האתיופי שהתאבד. זה לא קל".
איך את מתמודדת עם ההצלחה האישית בתוך קהילה שלא הצליחה?
"אני לא נרדמת בלילה. יש לי אפשרות להעניק לילדיי דברים בסיסיים שרוב האמהות בקהילה האתיופית לא מסוגלות להעניק. חוגים, טיולים, מגורים בשכונה איכותית, משחקים ומתנות. אוכל מזין. את חושבת שקל לי לקבל את זה? אז אני מנסה לתרום את חלקי הצנוע. כל מי שהצליח לפרוץ את המעגל ולצאת החוצה מנסה לעזור למי שנשאר מבפנים. אבל זו טיפה בים, לצערי. וזה מרגיז. כי כסף לא חסר במדינה הזו, במיוחד כשמדובר בקליטה. ויש המון גופים בקהילה היהודית העולמית שתורמים לנו כסף. במקרה של האתיופים, אני מוכרחה לומר, לא יודעים איך להשקיע אותו כמו שצריך. לשכת הרווחה מתפוצצת מרוב משפחות אתיופיות נזקקות, אבל אפילו שם יש בקושי עובד אחד שדובר אמהרית".
גם מסקי שיברו, בת 39, נשואה ואם לשניים, מכירה את המצוקה של הקהילה. אבל בניגוד לחבריה, היא מסרבת להתמכר לה או להצטער בגינה. שיברו מתגוררת ברמת-השרון ומתפרנסת היטב כזמרת ושחקנית. בגיל 16 הגיעה לארץ "עם הרבה יוזמה ונחישות". פתחה עיתון, חיפשה מקום שבו תוכל ללמוד משחק וסימנה את בית צבי.
"הלכתי לאודישן בלי לפחד ובלי להתייחס יותר מדי לעובדה שהצבע שלי שונה", היא משחזרת. "ישבתי עם המנהל, שוחחנו והוא אמר: 'בסדר, התקבלת'. למדתי ועבדתי קשה במלצרות כדי לממן את הלימודים. וידעתי שאני צריכה לעשות יותר כדי להצליח. אבל לא היה אכפת לי. אנשים סביבי היו בשוק כי הייתי האתיופית היחידה בבית הספר למשחק. אבל אני נכנסתי בראש זקוף ובגאווה גדולה, ונתתי להם הרגשה שאמנם נולדתי באתיופיה, אבל אני שייכת לכאן, לישראל, בדיוק כמוהם. וזה עזר.
"עצוב לי על מה שקורה בקהילה האתיופית. אבל מצד שני יש המון אתיופים שהצליחו ושלא מעניין אותם להתפרסם. יש אצלנו אינטלקטואלים שעוד לא גילו אותם. לכן, כשאני שומעת מחברים שלי שלא מקבלים אותם למשרדי עורכי דין נחשבים, אני אומרת: תלכו למשרד אחר. אל תתייאשו. אל תתייחסו לגזענות. כמה פעמים אמרו לי'לא', ולא לקחתי את זה אישית? אני אומרת, אולי באודישן הבא, והם אלה שהפסידו.
"לכן, היום אני מסרבת להזדהות עם הקושי. אני מזדהה רק עם ההצלחה. הגעתי למסקנה שלא בריא להיות במקום של מסכנות ואומללות. אני מסתכלת על מה שקורה לנו מבחוץ. עוזרת כמיטב יכולתי, אבל מתוך תחושה שאני לא חלק מזה. ואם הבנאדם גזען, אני לא שם. אני עובדת לפי אנרגיות. איפה שאני מרגישה שלא נוח לי, אני הולכת. אני מחפשת רק את הדברים הטובים".
קל לחפש את הדברים הטובים מבית מודרני בשכונת יוקרה ברמת-השרון. אבל רוב יוצאי אתיופיה מצטופפים במקומות אחרים לגמרי, כמו קריית-משה ברחובות או שכונת הרכבת בלוד. על רמת-השרון שמעו בעיקר מאופרות הסבון. כף רגלם לא דרכה שם מעולם, אלא אם הוזמנו לצורך עבודות אחזקה וניקיון.
שכונת קריית-משה ברחובות היא דוגמה עלובה ועצובה למקומות המגורים המקובלים של רוב בני הקהילה האתיופית. המקום נבנה בשנות החמישים, ועבר בשלב מסוים את פרויקט השיקום של מנחם בגין. אלא שהדירות שלו נשארו מרופטות וזולות. באמצע שנות התשעים, כשעולי אתיופיה החלו לעזוב את הקרוונים ולחפש דירות קטנות, הם מצאו שם פתרון מסוים: ארבעה קירות מבטון במחיר שאפשר לישון איתו בלילה ולנשום איתו ביום.
ככה הפכה קריית-משה מעוד שכונת מצוקה לאדיס-אבבה קטנה. הוותיקים ברחו ממנה והשאירו אותה לעולים. מוזנחת, מלוכלכת, בלי תשתית חינוכית ראויה ועם תושבים הולכי בטל. ביום של שמש משתזפים ברחובותיה בעיקר החתולים. הכביסה התלויה מתנופפת בעלבון מרוב המרפסות, מציגה לראווה חורים במכנסיים וחולצות שצבען דהה.
קריית-משה היא פצע מצולק, מכוער. תזכורת נוקבת לחברה שלא מסוגלת לקלוט את השונה והאחר. כמוה שכונת הרכבת בלוד. סמים בכל מקום, נערים שסרחו, נשים שהייאוש חרת בפניהן זיקנה בטרם עת. בכל פינה פחי אשפה גדושים, חפיסות סיגריות ריקות וזעם מוצדק ומפעפע, שאין לו מוצא אלא בסיפורים שאנחנו קוראים בעיתון, מצקצקים בלשון, נאנחים וחוזרים למשרד המהונדס עם המאבטח האתיופי.
"אנחנו מודעים למצבה הקשה של הקהילה האתיופית בישראל, ובשנים האחרונות נרתמנו בכל הכוח לנסות ולשנות אותו", מעודד דוד יאסו, הממונה על קליטת עולי אתיופיה במשרד העלייה והקליטה. "החלטנו שהאתיופים יהיו הקהילה היחידה שחבריה יקבלו סיוע ומענה בכל תחום, בלי שום התייחסות לשנת העלייה. לאור המצב, התחלנו לפעול בנחישות לשילוב צעירים אתיופים בצה"ל, באקדמיה ובתעסוקה. אנחנו מממנים פעילות שוטפת של נציגי צבא שמעודדים את בני העדה להתקדם לקצונה ולשירות קבע.
"אנחנו עושים כל מאמץ להביא את הצעירים לאוניברסיטאות. כיום יש לנו מעל 3,000 בוגרי אקדמיה. משרד העלייה והקליטה, בשיתוף מינהל האקדמיה והסוכנות היהודית, מממן להם את כל שכר הלימוד לתואר ראשון ושני, כולל דמי קיום. בן עדה שאומר שהוא רוצה ללמוד, אנחנו אומרים לו: בבקשה, ומממנים אותו בלי הגבלה ובלי תנאים.
"הגענו למסקנה שהתעסוקה היא הכלי החשוב ביותר לשיקום העדה האתיופית, לכן הקמנו מוקדים ב-20 יישובים , במימון מלא של משרד הקליטה, שתפקידם לחפש מקומות עבודה, לשבץ וללוות כל אתיופי שרוצה לעבוד. אנחנו מפעילים רכזי תעסוקה רגילים ורכזי תעסוקה אקדמיים. בשנה האחרונה הוספנו גם רכזי נוער כדי לאתר נוער נושר ולהתאים אותו למסגרות לימוד ועבודה".
זו התחלה נאה לכל הדעות, משהו משמעותי בהחלט, אבל לגמרי לא מספיק. אולי מפני שהבעיה העיקרית של הקהילה האתיופית היא לא אקדמיה ותעסוקה, אלא ההתמודדות היומיומית, האכזרית, הבלתי נתפסת, עם הישראלי הגזען. זה שממהר להדק את אחיזתו בארנק כשצעיר אתיופי פוסע מולו. זה שסוגר את דלתות המשרד המהודר שלו בפני מבקש עבודה אתיופי. זו שמעדיפה לשבת בבית קפה עם חברות בהירות עור, ואת הידידה האתיופית היא מקבלת בבית.
"הציבור בישראל עוד לא קלט שהעלייה האתיופית ותיקה, ושלפחות חלק ממנה נטמע והתאקלם", אומרת בצער צגה מלקו. "אני עוצרת ברמזור, אור אדום, ומישהו מימין או משמאל מסתכל עליי ואומר לעצמו: וואללה, האתיופית הזו, אתמול הגיעה וכבר היום יש לה רכב. וכשאני הולכת לחנות ומשלמת בכרטיס אשראי, המוכרות מסתכלות עליי במבט כזה של 'האתיופים האלה, רק אתמול הגיעו וכבר למדו להשתמש בכרטיס אשראי'".
שורש הבעיה הוא החינוך, משוכנעת מלקו. "לא מכירים אותנו. שומעים עלינו בהקשרים של כושים, של איידס. איפה מלמדים את ההיסטוריה המפוארת של יהודי אדיס-אבבה וסודן? את יודעת שיש בישראל ילדים שלא ראו בחיים שלהם אתיופי חוץ מאשר על המסך? ואני שואלת, אנשים כאלה, שלא יוצא להם להיפגש איתנו, מה יחשבו עלינו? שהגברים רוצחים את הנשים, ושהצעירים פושעים ומתאבדים".
m a k o v e r @ m a a r i v . c o . i l
נא להמתין לטעינת התגובות
