מי שונא את אילנה דיין
נראה שמצפים אצלנו מהתקשורת להיות חסינה-מטעויות. דרישה לגיטימית לחלוטין, אם כי בלתי-אפשרית לחלוטין
לכאורה, זה היה אמור להיות סיפור משובח ביותר. סוג אל"ף אל"ף. הצרה: מישהו מכר פה, אם נכונות טענותיו של סרן ר', סחורה פגומה, מפוברקת. לרוע המזל, חשדם של עורכי התוכנית לא התעורר. נורות-אזעקה לא נדלקו אצלם. הם לא הריחו, שאולי מישהו בישל דייסה מסריחה והאכיל אותם את פרי-הפיגולים בכפית, ישר לפה.
אין זאת הפעם הראשונה, וחוששני שגם לא האחרונה, שהתקשורת נופלת בפח. ומה לנו להלין על התקשורת, אם אפילו מערכת המשפט הרשיעה פעמים לא-מעטות אנשים חפים-מפשע על-סמך עדויות שקר, ורק אחרי שנים יצאה האמת לאור.
התקשורת ומערכת המשפט אינן היחידות העלולות ליפול קורבן לשקר מתוכנן-היטב: לפעמים זה יכול לקרות אפילו לכל מה שמוגדר "העולם המערבי הנאור". לצורך העניין, ראו את ברית המדינות שחברו עם אמריקה ויצאו למלחמה בעיראק, וכל זאת על סמך מידע מודיעיני מסולף.
נראה שמצפים אצלנו מהתקשורת להיות חסינה-מטעויות. דרישה לגיטימית לחלוטין, אם כי בלתי-אפשרית לחלוטין. שהרי, אף אחד אינו חסין מטעויות, חוץ אולי מאלוהים, ואפילו זה לא בטוח.
כך היה גם לפני שש שנים, במקרה של חיים צינוביץ שהתחזה ל"השרוף" וקיבל כתבת-שער ב-7 ימים, שעורכו דאז היה דורון גל-עזר. אותו גל-עזר, המשמש היום כעורך הראשי של תוכניתה של אילנה דיין.
הפעם, היה זה "שרוף" מסוג אחר. קבוצת חיילים החליטה לתפור תיק נורא למפקד השנוא עליה. העלילה: הוא ירה למוות בילדה פלשתינית בת 12 ואף ביצע "וידוא הריגה". גם הפעם, גל-עזר קנה את הסחורה. היו לו לכאורה כל הסיבות הנכונות בעולם להאמין לסיפור: אפילו הפרקליטות הצבאית קנתה את עלילת השקר, והעמידה את הקצין למשפט.
האם אכן "בישלו" אנשי "עובדה" את הכתבה משיקולי
מתברר שגם אצל אנשי מקצוע מעולים, התאווה לסיפור מרדימה לעתים את השכל הישר. עיתונאי טוב הוא עיתונאי עם יצרים. סיפור "סקסי" מדליק את החושים, ועלול לערפל את ההכרה עד כדי שיבוש תחושת המציאות.
האמת, זה יכול לקרות לכל אחד. גם לאנשי מקצוע הגונים ומוכשרים. ושלא יהיה לכם ספק, גם גל-עזר וגם דיין הם אנשי מקצוע מן המעלה הראשונה.
מצד שני, על טעויות, גם אם נגרמו בתום-לב, משלמים.
NRG מעריב היה הראשון לפרסם אתמול את הידיעה של גיל סלומון על פרטי התביעה של סרן ר' כנגד אילנה דיין.
במהלך היום, הגיעה הידיעה למקום הראשון במדד הגולשים שלנו. יותר מ-500 טוקבקים פורסמו. כמאה תגובות נפסלו לפרסום לאחר שהשתמשו בשפה בוטה, קללות והכפשות.
בלילה, כשקראתי את התגובות, גיליתי פעם נוספת, שהטוקבקים מעניינים לפעמים לא פחות מהידיעה שאליה הם מתייחסים. הופתעתי מעוצמת השנאה שהורעפה על ראשה של אילנה דיין. לא הבנתי כיצד הצליחה השדרנית הבכירה לעורר התפרצות-יצרים המונית כזאת של שמחה-לאיד.
"יש פעמים שאילנה דיין מאוד מגזימה", כותבת הגולשת "יעל", "לא פעם ראינו איתה ראיונות אגרסיביים, לא נעימים. אני זוכרת איך היא שיפדה את אהוד ברק, זה גבל באכזריות ממש".
אחדים אף מאשימים אותה בחטא נורא: פמיניזם. כמו שכותבת הגולשת "דנה": "הפמיניזם של דיין מלווה בשנאת גברים בכלל ואנשי צבא בפרט. כי הצבא הוא 'מוקד הכוח הגברי' בחברה כביכול. דיין ויחימוביץ' רוצות לסרס את המדינה כדי שהן ימלכו בה". מה שמוכיח פעם נוספת, שכאשר מדובר בטוקבקים, אינך צריך להיות הוגה-דיעות דגול על-מנת שדבריך יפורסמו.
"לנקנק את דיין החצופה", קורא/ת הגולש/ת "מ", "היא הרסה לו את החיים עד שזיכו אותו, חייבים להעניש אותה, לא ייתכן ששחיטה כזאת תעבור בשקט".
תגובה שנכתבה כביכול על-ידי, או לפחות חתומה בשם "לן", עושה שירות-דוב לאילנה דיין, בקביעה: "גם רצח ילדה קטנה וגם דורש פיצויים". תגובה זאת, שנכתבה ככל הנראה בנימה סרקסטית, על מנת לנגח את דיין, עוררה שירשור של טוקבקים זועמים, שלפחות אחד מהם טוען כי מאחורי השם "לן" מסתתרת לא אחרת מאשר אילנה דיין עצמה.
האם זירת הטוקבקים הפכה לבית-דין שדה, שבו אנו מעלים על המוקד מדי פעם קורבן תורן אחר? אני משוכנע שכן. החוויה של קריאת טוקבקים מזכירה לי לפעמים את ימי רומא העליזים, כאשר ההמונים המשולהבים חיכו באיצטדיון בהמתנה לראות כיצד האריות משסעים לגזרים את הגלדיאטורים האומללים שהושלכו לזירה.
ההמון יודע מה הוא רוצה. הוא מריח דם, ועד שהקורבן לא ישוסע לגזרים, או ישלם מכיסו שלושה מיליון שקל פיצויים, לא יישמעו גניחות האורגזמה הקבוצתית מן הציבור הרוטט מתשוקה באיצטדיון.
איך קרה שדווקא אילנה דיין עוררה עליה את חמתם של הגולשים?
קודם כל, בגלל שהיא יותר מדי מצליחה. גם שדרנית עתירת-רייטינג, גם בעלת תוכנית התחקירים המוערכת ביותר בטלוויזיה, גם דוקטור למשפטים, ואם זה לא מספיק, היא גם מרוויחה הרבה כסף בגלל שהיא כוכבת טלוויזיה.
שנית, בגלל שהיא עיתונאית. אצל חלק לא-מבוטל מתושבי המדינה נתפסת התקשורת כ"תשקורת סמולנית". ישראלים רבים, לצערי, פשוט אינם מאמינים לעיתונאים.
שלישית, בגלל סירובה להתנצל בפני סרן ר'. את הסירוב הזה ניתן בקלות לנמק בטעמים של יוהרה והתנשאות. אבל אי אפשר לשלול גם את האפשרות, שדיין מסרבת להתנצל, מפני שהיא עדיין משוכנעת שהצדק עימה, ושהתחקיר העיתונאי בתוכניתה היה מצויין. אולי דווקא בית הדין הצבאי שזיכה את סרן ר' מכל אשמה ואף פסק לו פיצויים, הוא-הוא זה שטעה? כבר היו דברים מעולם. אין לשלול את האפשרות, שבסופו של דבר, דווקא סרן ר', עם תביעת הפיצויים הגרנדיוזית שהגיש, הוא זה שיאכל את הכובע.
האם דיין צריכה להתפטר, כפי שיועצים לה אחדים מן המגיבים? רק אם יקבע בית המשפט שידון בתביעתו של סרן ר', שהכתבה אכן "בושלה" במזיד כדי להוציא את דיבתו של סרן ר'. כל זה, טרם קרה. ספק רב אם יקרה.
להזכירכם, אין קשר בין זיכויו של סרן ר' בבית הדין הצבאי לבין השאלה האם הכתבה אכן נערכה במזיד באופן מניפולטיבי. העתירה שהגיש סרן ר' בהחלט מעוררת סימני שאלה כבדים לגבי השיקולים של מערכת "עובדה", אבל כל עוד לא תוכח בבית המשפט, לא יותר מזה.
לא נותר לנו אלא להמתין עד שבית-המשפט יאמר את דברו, אלא אם כן יגיעו הצדדים לפני כן להסכם פשרה שיכלול תשלום פיצויים מוקטנים תמורת משיכת התביעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
